ההתנהגות בגן כנראה גורמת לזה להיראות נורמלי בעיניו. כבר בן 3, הייתי מנסה לנהל שיחה.. "מה זה אומר, פיצוץ לפנים?" אולי הוא אפילו לא ידע להגיד.. לשאול אותו איך זה מרגיש כשמרביצים, אם אנחנו רוצים לשחק עם מישהו שמכאיב לנו.. לתת לו להעלות את זה בעצמו.. כשאת מסבירה זה פחות משמעותי מאשר לגרום לו לחשוב על זה לבד. לא הייתי גוערת בו או צועקת או משהו כזה, כי אז גם אתם מנרמלים את זה שמי שהכי חזק מנצח. אולי להציג לו השלכות? להתרחק כשהוא מרביץ, ממש ללכת ממנו, להראות קרירות לכמה דקות ולומר לו שזה כואב ואת לא רוצה לשחק כשהוא מתנהג ככה. בשלבים קיצוניים שהוא לא מפסיק, אני הייתי פשוט מחזיקה את הידיים ואומר את המשפט "אני לא אתן לך להרביץ לי." עם הבן שלי זה עבד (לא הגיע מהגן, אבל בשלב שהתחיל לבדוק אותי עם מכות/נשיכות). והייתי דורשת מהגננת שתגיע מדריכת הורים לגן לנהל שיחה עם ההורים על איך להגיב בבית. לכל גן עירייה יש צוות אנשי חינוך שאמור ללוות אותו, זה לא הגיוני שאתם נשארים באוויר. בהצלחה ♥️

בתור גננת אני רואה שילדים מגיעים למצב של מכות ואלימות כאשר לא מבינים אותם והם מרגישים תסכול. ממליצה לנסות להבין אותו ברגעים שהוא מגיע למצב שהוא צריך להשתמש באלימות, לנסות להבין מה הוא רוצה לומר או לקבל ולדובב לו את זה במילים ברגע שיראה שמבינים אותו ירגע הצורך הזה. ממליצה לבקש את זה גם מהגננת. ויש נטיה נוספת בגיל הזה ל״התעללות״ להרוג חיות למשל, לדרוך על נמלים.. צריך להטות את הנטיה הזאת למקום שזה ״אפשרי״, למשל איגרוף, כדורגל.. איזשהי פעילות שמאפשרת פריקה כמו מכות אבל במסגרת שזה מותר, זה הרבה פעמים מרגיע את הצורך הזה