מדוכאת מאוד הלוואי וכאן אצליח למצוא תשובה. בעלי ואני התחלנו לדבר על רילוקיישן.. באויר זה היה נשמע נחמד מאוד וחוויה למשפחה אז זרמתי איתו בלדבר על זה. מפה לשם הוא לקח את זה צעד קדימה, כבר בירר בעבודה איך עושים את זה דיבר עם אנשים שאל בקבוצות וכ״ו. השיא היה כשהיינו בארוחה עם המשפחות שלנו והוא פשוט סיפר על זה והודיע את זה עוד לפני שאני הספקתי להגיד משהו. ( לא אמרתי כי חשבתי שזה עדיין לא רציני) כרגע הסיטואציה היא שהוא ממש שם כבר וסגר לנו כרטיסי טיסה לטוס לראות בתים , את האיזור, בתי ספר לילדים. אמא שלי מטפטפת לי בכל שיחה שלא עושים צעד כזה במהירות כזאת שצריך לחשוב טוב ושיהיה לכולם קשה כשלא נהיה כאן. גם לי מאוד קשה לחשוב על זה אבל קצת מעצבן אותי שהיא עושה לי כזה ״ריגשי״ כי היא לא עוזרת לי בכלל עם הילדים, אנחנו נפגשים פעם בשבועיים וגם כשאני אצלה אין לה כוח והיא עייפה אחרי העבודה. אז מרגיש לי שזה אגואיסטי להגיד לי לחשוב טוב ולא ״לברוח״ ולחשוב שיהיה לי שם קל כשפה גם לא להיט לא כלכלית ולא מבחינת החיים שאנחנו חיים . אני בצומת דרכים. לעשות את זה או לא . אני מרגישה שבא לי ואז לוקחת 20 צעדים אחורה כשאני חושבת על המשפחה ובכלל כל החששות מלהיות שם ולא כאן.