בת 25 נשואה ואמא לתינוקי בן חצי שנה והיום קיבלתי כאפה מצלצלת שהכל פשוט גדול עליי. אני אחרי לידה, מרגישה כל כך לבד (לא משנה כמה בעלי ינסה לעזור לי או להקשיב לי) ואני פשוט לא יודעת איך להפסיק להרגיש כל כך רע. אין לי חבורה כזאת שמשתייכים אליה ואני גם לא מחפשת אחרי כל הבגידות והשקרים הפסקתי לתת אמון. יש לי חברה אחת מהצבא שאני מאוד אוהבת אבל שומרת על קשר פה ושם ואני מאמינה שאחרי שהיא תתחתן גם לה יהיה קשה לשמור על קשר ועוד חברה מהעבודה שהיא בת 47 (בגיל של אמא שלי) שהתחברתי אליה מאוד אבל מרגישה עם עצמי (היא לא נותנת לי את ההרגשה) שאני נופלת עליה ויש לה 3 ילדים קטנים, בקיצור אין תחושת שייכות לשום מקום. לפעמים עצוב לי שאני מרגישה ככה אבל זה המצב ולצערי אני לא מצליחה להיפתח בגלל חרדה חברתית ופחד מדחייה או מבגידה. אני מאוד בוחנת אנשים וקשה לי להיפתח ואני מבינה שהבעיה היא בי. ההורים גרים שעתיים וחצי נסיעה ממני ואנחנו לא מתראים כל כך עם משפחתו..פה ושם כשבאלנו בדיוק כמוהם - הם יכולים לא לדבר שבועיים ואז פתאום להיזכר שאנחנו קיימים… למרות שאנחנו תמיד מזמינים ותמיד מקבלים ״לא יכולים״ ועוד שלל של תירוצים- אז אנחנו פועלים באותו מטבע ותכלס מעדיפה שיגידו בפנים שלא מתחשק להם או לא בא להם (זה גם בסדר ואנחנו לא מהנפגעים…) ונוח להם לראות את הילד של הבן שלהם דרך הוואצפ.. אחלה. אנחנו מאוד בתא שלנו וזה כיף אבל לפעמים חונק עד דמעות. אני מאושרת אז למה זה חונק? כי אני רואה בנות כל כך מגובשות בלי רוע ושקרים נהנות מהחיים ביחד צוברות חוויות וצובט לי קצת בלב. כאלה שבאות ועוזרות עם התינוקי והם סוג של ״דודה שרופה״, אז אצלי לא קיים הדבר הזה גם עם אחותי או הגיסות. מתי אני נחנקת? כשהבן שלי מביא אותי למצבי ייאוש אם זה בהרדמות הקשות ואם זה שהוא בוכה כל היום כי הוא חולה כבר חודשיים אז גם אני מתחילה לבכות איתו ביחד וכל החרדות אחת אחרי השנייה פשוט מציף אותי עד כדי כך שאני מבקשת מבורא עולם שיפסיק את הסבל הזה וייקח אותי כבר כי אנחנו ישנים שלוש שעות במצטבר כל לילה כבר חודשיים מאז שהוא נכנס לכל החולי הזה שלא עוזב אותנו ואני גם רוצה להיות בת זוג טובה ואשת שיחה ולעבוד בעבודה ובישול וכביסות ולנקות (בעלי חוזר מהעבודה למקלחת של הילד- זה הזמן היחידי שאני נושמת) ואני פשוט באפיסת כוחות.נגמרתי. אין לי כח. אין לי כח להקשיב לבעלי אין לי כח לדבר עם אף אחד פשוט בא לי להיות לבד להתבודד ולהפסיק לרוץ. אכן, אחת התקופות הכי קשות שהיו לי. מרגישה שאני בת זוג שמובילה את הזוגיות שלה לתהום עמוק ושחור ומנגד שאני אמא גרועה. אבדו כוחותיי. כבר לא חזקה כמו פעם וניכר שבעלי שם לב לזה ולא מרגיש אותו דבר כלפיי. החולשה שלי לא עודה לו את זה במילים מועטות. רע לי בכל רמח איבריי. תודה לכל מי שקראה עד כאן❤️