אני זוכרת הכל. זה לא עוזב אותי . את הכל. את הסטירות. את האגרופים. את הבעיטות . את התפיסה בי והזריקה מהבית. את הנעילה בחדר. ואני רק רוצה להיות עם הבת שלי אבל הוא החליט להכות אותי ולנעול אותי בחדר לטענתו "עד שארגע". איך שבכל וויכוח שהיה מגיע להיסחפות ולטונים גבוהים הוא היה תופס בי כמו חיה וזורק אותי כמו חפץ אל מחוץ לבית. לפעמיים עם פיג'מה. לפעמיים בלי נעלים וחזיה. ועושה לי טובה שאחרי שניה זורק לי זוג כפכפים. ואני? אני רק רוצה את הבת שלי. אני זוכרת איך בכל וויכוח שהיה מרגיש לו עובר היה לוקח לי את הפון ומנתק אותי מכולם. אני זוכרת את הכל. את ההקטנות כמה אני אמא ואישה לא טובה. את ההבטחות שכל גבר יתנהג אלי ככה. הנשמה לי התרסקה . עוד ועוד פעם אחר פעם. גמרת לי להרגיש כלכך קטנה וכלכך אשמה שנשארתי לחיות ככה שנתיים וחצי. אימללת אותי. ביזתה אותי. אני לא מכירה פיסה ממי שהייתי לפני שפגשתי אותך. אתה השטן של חיי. והכי כואב לי . זה שאתה האבא של הילדה שלי. של הדבר הכי יקר לי בעולם. אני זוכרת הכל. כלום לא עוזב אותי. אני זוכרת הכל . זה רודף אותי. אני זוכרת את תחושת הפחד . אני זוכרת את החרדות. אני זוכרת ה.כ.ל!