חייבת לפרוק..יש לנו 3 ילדים קטנים. כל פעם שיש משהו כמו חופש, מחלת ילד, מלחמה, סידורים, בדיקות. הכל אני עושה לבד. בעלי מתנער ולא שומר עליהם אף פעם ולא מוכן להפסיד חצי יום כדי לשמור עליהם או לקחת אולם לרופא. כאילו שהבאתי אותם לבד. אני לא מצליחה להסתדר באף עבודה. בעלי עוד מצפה שאני ירוויח משכורת גבוהה ועוד מעיז להתלונן. אני לא מוצאת אף עבודה שמתאימה לשעות ולחופשות של הילדים. אין לנו עזרה מאף אחד. הכל אני. למדתי מקצוע ואני מוצאת את עצמי עובדת בעבודות חרא כי אין לי ברירה..רע לי. כל ראיון עבודה מתחיל טוב עד שמגיע השלב של: כמה ילדים יש לך? ואז אני מבינה שנגמר הראיוןן. אבל בתוך תוכי אני גם אומרת יש להם מזל שלא קיבלו אותי כי הייתי מחסירה כל שני וחמישי. ומה שהכי קשה לי זה הבעל החוצפן הזה שלא מספיק בנה קריירה ועסק על חשבוני והתפתח מבלי שאף אחד יפריע לו, עוד מעיז לרדת עליי כמה שאני אפס, שלא מקבלים אותה לאף עבודה, ושלא מצליחה להסתדר באף עבודה. תמיד הייתי אשה עם שאיפות ועם רצון להתפתח ולעבוד ואני לא מצליחה פשוט. לא מצליחה בכלום. תמיד שמתי את עצמי בעדיפות אחרונה ועכשיו אני מבינה שגם הוא שם אותי בעדיפות אחרונה. תמיד מזלזל בי לא משנה מה. אחרי לידות הוא רק עסוק בזה שאני נמצאת בבית ולא עובדת. אפילו לא שואל איך אני מרגישה..לא חושב להגיד לי תודה על הילד שהבאתי לו. חושב שאני משרתת. הכל לצערי אמא שלו מילאה לו את הראש עלייי וגרמה לו להתייחס אליי כמו לסמרטוט. כל פעם הייתה אומרת לו דברים רעים עליי. שאני עצלנית, שלא מביאה מספיק כסף, שלא מבשלת מספיק. ומה שקורה שבעלי רואה את המציאות עקום וחושב עלייי דברים רעים. אני במלחמה מול כל העולם פשוט ככה.וצריכה להרים את עצמי לבד ולגדל לבד 3 ילדים ולתחזק בית ולעבוד במה שיש כי אני לא יכולה לשבת בבית אפילו יום אחד בלי עבודה שחס וחלילה לא יגידו שאני עצלנית שלא עושה כלום. ואין לי אף אחד בעולם הזה. חברות כבר לא נשארו. משפחה אין כי ההורים גרושים וכל אחד בפינה שלו. פשוט נמאס