זה דיכאון , זאת עייפות , זה עצבים הכל ביחד משתלט עליי ואני לבד , בת 23 אמא לילדה מהממת , לבד . אני אוהבת אותה , באמת אוהבת אותה עד עמקי נשמתי היא פשוט לא יודעת שהבטיחו לי חתונה לפני שהיא באה , היא לא יודעת כמה הבטחות ומילים גדולות אבא שלה זרק לעברי רק כדי שאביא לו ילדה , ילדה שהוא בכלל לא רואה , לא משלם מזונות , לא עוזר . רק מתבכיין לי כל היום על כמה חייו מרורים ואני צריכה להכיל את כולם כל היום כל הזמן ואין מי שיכיל אותי. אין מי שיסתכל עליי ויבין את מה שאני עוברת אז כדורים נגד דיכאון , ועוד כדורים שירגיעו את העצבים . והחרדות ? אוי החרדות … כמה פחדים כמה קושי , אפילו לקום לעשות את הצעד הזה של לצאת מהבית לבד איתה אני מתה מפחד לעשות . אני מסתכלת על עצמי ושונאת את עצמי , את הגוף הזה שהשתנה מקצה לקצה ושום גינס לא עולה את העיניים האלה שהפכו לעצובות וריקות יותר ממה שהיו לפני את החיוך המזוייף הזה שאני צריכה לחייך מול אנשים שיחשבו שהכל בסדר . ואני בינתיים מבפנים מתפרקת , ובעיקר בוכה כל היום בבית. אני חיכיתי לה , באמת חיכיתי לה .. אבל לפעמים אני אומרת לעצמי שאם הייתה אצלי בבטן הייתי שומרת עליה טוב יותר. והרגשות אשם שתוקפות אותי ? כל הזמן . חשבתי שהיא זאת שתציל את הנשמה שלי מהמקום הנמוך שהייתה בו וטעיתי . כי רק אני יכולה להציל את עצמי משם , ולהיות האמא הכי טובה עבורה . והלוואי שזה היה כל כך קל לעשות כי בינתיים אני רק מאבדת את עצמי יותר ויותר ויותר . לבד . פשוט לבד .