חייבת לפרוק. אני נשואה 4 שנים +2. מעולם התקשורת שלנו לא הייתה טובה כל כך. אנחנו מנסים לשקם אותה אבל בנתיים אני היחידה שפורקת, מדברת את כל מה שיש לי בנפש והוא רק מקשיב ולא אומר שום דבר. לדבר לכותל יותר מועיל. כבר כמה פעמים בכיתי לו שאני רוצה להתאבד ושנמאס לי והוא? חיבק. לא אמר מילה לא ניסה לחפש לי עזרה. כלום. אני מחזיקה את עצמי יום יום כדי לטפל בקטנה שלי. הגדול שלי עושה לי את המוות. הוא בן 3 ועבר טראומה ועברנו שינויים בשנה האחרונה והוא לא יודע להכי את כל זה כי הוא בסך הכל ילד אבל אני לא מצליחה להכיל את כל ההתפרצויות האלה שלו! אני רק צועקת עליו, ואני כל הזמן על סף להביא לו מכה! כל הזמן. אני לא יכולה יותר! אין בי כוחות! נכון שבעלי מפרנס אבל נשמה אתה חי פה בדיוק כמוני! אני מהבוקר עד שהילד חוזר מהגן רק מסתובבת בבית ומנקה, מסדרת, מקפלת כביסה, מכבסת, מניקה(מה שגורם לי להפסקות כמובן בין כל הניקיונות) מלא טלפונים כל היום, מה לא? בסך הכל ביקשתי שכשהוא בא הביתה ישים דברים במקום שלהם(בגדים שלו שנקיים שרק מדד- שים בארון, נעליים? תחזיר למקום שלא יהיו בסלון ועוד ועוד הוא כן עוזר מבחינת שטיפת כלים אבל כלללל השאר עליי ובאמת שאני מתפרקת. אני רק עצבנית כל היום! אני שונאת את עצמי מיום ליום! אני שונאת איך שאני מדברת ומתנהגת לילד שלי אני בכלל לא אמא אני חרא של בן אדם! פשוט חרא! אין אמא שמתנהגת חרא יותר ממני. אני פשוט לא רוצה יותר. רוצה לקום ולברוח הכי רחוק שאפשר ושאף אחד לא ימצא אותי! אני לא יודעת איך לקום מהמצב הזה! אני פשוט לבד. באמת באמת לבד. אני מדברת על זה עם בעלי כל הזמן, אז היום הוא ישמע את זה ויגיד " וואו היא באמת לא במצב טוב" וזה ילווה אותו יום יומיים שלושה ויעבור לו. זה פשוט נעלם. אבל לדבר על העבודה, על האוטו ומה עושים עם המצב של הילד הגדול- בזה הוא אלוף. לדבר עם אשתו? איפה....