ההורים שלי גרים בקרית גת (חצי שעה נסיעה) ואנחנו בבאר שבע(קרובים מאוד להורים של בעלי) אני נוסעת לבקר פעם בשבוע וישנה שמה אין לנו עדיין ילדים.. אני תלויה ברכבת..בעלי טוען שזה לא תקין ולא מקובל עליו .. אני מרגישה מוצפת.. לא הבנתי את גודל הויתור שעשיתי במעבר לכאן.. אוכלת את הלב כשאומר לי קפצתי להורים שלי.. אבל זה לא בא על חשבונך כי את בעבודה.. בעוד כשאני נוסעת זה בא על חשבונו.. אני בהריון ראשון ונראה שזה גורם למתח רב ביננו.. קשה לי לאחרונה המרחק מההורים והידיעה שעם הילדה זה יהיה קשה יותר..קרוב יותר להורים שלו.. מנסה להתעודד אבל מרגישה בעיקר רע על ההחלטה שקיבלתי להסכים לעבור לכאן.. ויתרתי על החיים שלי כך אני מרגישה... מדובר בקניית בית ולא שכירות.. ובעלי טוען שמבין אבל הוא לא.. מה כל כך קשה לו שאני נוסעת? למה אני צריכה להדפק??? למה לא מבין שעשיתי ויתור אדיר.. ושצריך להבין שגם הוא צריך לוותר בשביל שאני אראה את ההורים שלי..... לא אשכח את החיוך של אמא שלו ביום שנודע לה שאנחנו עוברים לגור כאן... כל הזמן הם מזמינים לאכול.. מפחדת שהם ילחצו עלינו כל הזמן כשתבוא הילדנ