פוסט פריקה- דימוי גוף אני ממש סובלת מפיזור נימי (הוורידים הקטנים שיוצאים ברגליים) כל חיי סבלתי עד שלפני שנה בעידוד של בעלי עשיתי 8 טיפולים שהעלימו כמעט עד הסוף את הנימים. תמיד היו לי בעיות עם הרגליים בגלל זה ורק בגלל זה ועד שסוף סוף החלטתי להוציא את הכסף ולהשקיע בעצמי (5000 שקל). נכנסתי להריון (רצוי ומבורך אין יותר מאושרת מימני) ושמתי לב שכל הרגליים מתחילים להתכסות בנימים שוב. אני ממש ממש מתוסכלת, מתוסכלת מהמחשבה ששוב לעבור טיפולים, מתוסכלת מהדימוי שסוף סוף עבר, לבעלי זה לא מפריע בכלל והוא הכי תומך אבל עדיין לי זה פשוט מפריע בעין. יודעת שאין מה לעשות, סתם פורקת

עיסוי להריון באילת היי אשמח לעזרה אם מישהי עשתה מסאז בהריון או יודעת להמליץ על מקום שעושה מסאז להריוניות באילת?

אי רטיבות בסקס מה עושים במצב כזה? פשוט לא נכנס כמו חומה. מצב לא נעים.... חוששת בהריון (שבוע 12) להכניס חומר סיכה או שמן תינוקות.

הגיוני שלא הביאו לי לקחת אומגה 3? שבוע 28....

שבוע 17, מה מרגישים ? היי בנות, אני בשבוע 17, יכול להיות ף שאני מתחילה להרגיש את התינוקת? כשאני שוכבת על הגב אני מרגישה את הבטן קשה באזורים מסוימים יחד עם תחושה כזאת של נמלול(כמו שנרדמת הרגל 🤔 ) ככה זה מרגיש?

צריכה קצת לפרוק(קצת ארוך). אשמח לעידוד 💔 היום היה ריב קולני מאוד עם אמא שלי. אני בהריון מתקדם, ויש לי עוד ילדה בת 1.8. זה לא הריב הראשון, אבל זה ריב שהרגשתי שהוא חצה גבולות. לא יכלתי לשאת זאת יותר. הרגשתי שאני לא מסוגלת לשמוע יותר את העלבות שלה כלפיי, בעלי יצא החוצה עם הקטנה לטייל, ואני אירגנתי את התיק ויצאתי מהבית שלה. אני, שיושבת עם הילדה בבית מאז שנולדה. אני שוויתרתי על עצמי. כדי להיות איתה, ולתת לה את ההכי טוב. אני אמא חרא. אני אמא שלא נותנת מספיק חום ואהבה לילדה שלה. אני אמא שחוסכת חיבוקים ונשיקות ממנה. אנייייי??? בגללי הילדה לא ישנה טוב. בגללי הילדה לא אוכלת טוב. בגללי הילדה במצבי רוח משתנים. (טנטרומים שהתחילו כבר אי שם בגיל שנה אבל אני אשמה) אני אמא רעה, אגואיסטית וחסרת רגישות. אני שוויתרתי על כלכך הרבה, והנקתי אותה למרות כל הקשיים שנה וחצי!!!! וסבלתי בריאותית, אבל המשכתי להניק אותה. כדי שהיא תקבל את הטוב ביותר. ואני אמא רעה! אני מעולם לא הייתי מספיק טובה עבורה. היא מעולם לא החמיאה לי. מעולם לא שיבחה אותי. תמיד רק הקניטה אותי והורידה אותי עם המילים המגעילות שלה. מעולם לא הרגשתי ממנה חום ואהבה. כל שברונות הלב שעברתי בגיל הבגרות עברתי לבד. עם עצמי. כי ידעתי שגם ככה תמיכה ממנה אני לא אקבל. היא הייתה קרה אליי, מעולם לא חיבקה ונישקה. היא תמיד חשבה שמתנה ביום הולדת תכפר על כל השנה המזעזעת שעברה. גם היום, גם היום היא חושבת שכסף ומתנות ייקנו אותי. אבל דיי, כמה אני יכולה להיות המריונטה שלה. אז היום הצבתי לזה סוף. אמרתי לה שאני לא מעוניינת יותר בעזרה שלה. ולא צריכה את הכסף שלה(שהיא נותנת עבור הנכדה) אמרתי לה שעד שהיא לא תלמד לדבר אליי עם הכבוד שמגיע לי, אני לא מעוניינת בשום קשר איתה. ועכשיו, כבר כמה שעות אחרי, אני עדיין יושבת ובוכה. בוכה כי אני פגועה עד עמקי נשמתי, ממטח המילים שלה(שנאמרו לא בפעם הראשונה ולא בפעם המאה מאז שהפכתי לאמא) אבל לא יכלתי יותר. ונשברתי. נשברתי והחלטתי שאני יוצאת ולא חוזרת. כי אני לא מסוגלת לשאת זאת יותר.