בנות אני נואשת לדעתכן! נשואה שנתיים, המשפחה של בעלי פשוט מתנהגת כמו אויבים שלנו. חמותי כל פעם מחפשת על מה לריב עם בעלי, ילדתי לפני חודשיים לא הגיעה פעם אחת לראות את התינוק. לאורך ההיריון לא התענינה בכלל (היא מיילדת בעברה ושרףףף לה שלא התייעצתי איתה על כלום או שלא ביקשתי שתהיה איתי בלידה). אחים מגודלים שרק רבים ומסכסכים בין בעלי לבין האמא החולה. מן הסתפ אנחנו יותר קרובים למשפחה שלי. המשפחה שלי מחבקת אוהבת מעריכה אותנו צמאההה לקשר עם הנכד הראשון מאושרת מהאוצר שהבאנו לעולם. והמשפחה שלו קרה קרירה ומנוכרת. כמו אויבים. האם זה לגיטימי שנהיה קרובים יותר לצד שלי בלי להתנצל? אני כל השנים שביחד (6 שנים) עשיתי הכל לקרב בין האחים וההורים (הורים גרושים) וצמיד אירחתי אותם אצל ההורים שחי בחגים, תמיד אירגנתי ארוחות משותפות ועם השנים זה התמסמס כי כל פעם משהו אחר היה רב עם אחר. אני מרגישה קצת רע, אני לא מרחיקה את בעלי מהם אלא הוא מתרחק בעצמן. הם כל הזמן מחפשים אותו ומזלזלים בו ונמאס לו. אמא שלו עושה איתן כל פעם ריב ולא מדברת איתו חודשים ואחריה האחים הדפוקים. שה בסדר שלא נהיה איתם ממש בקשר? מפחדת שאני פוגעת במצוות כבד את אביך ואת אימך ואני אוכלת על זה סרטים. מצד שני אמא שלו באמת מכשפה באמת, רעה מרושעת שרק מחפשת איפה לעקוץ לריב ולכעוס. כואב לי שהילד שלי יגדל עם כזה פער בין הצדדים,ֶ מד איד שרוף עליו מהאהבה והצד השני בכלל לא מתעניין בו. איך מתווכים טת זה לילד בכלל? אשמח לשמוע מנסיון החיים שלכן אתן באמת נשים חכמות!!