פורקת ואשמח גם לניחומים או כל דבר שעולה לכם בראש לשתף כתגובה... כל כמה זמן אני נתקפת בתחושות אכזבה מהמשפחה שלי... ההורים שלי, האחים, ואפילו מבעלי. כאילו מרגישה כזה שאני לבד בעולם וכולם פשוט מעצבנים אותי. אני יודעת שזה טבעי וזה לא שאני חלילה כפויית טובה כלפיהם וכלפי החיים שלי. ברוך ה' על הכל. אבל לפעמים מרגיש לי שהגעתי ממשפחה נורא בעייתית והגישה של כל אחד מהם נראית לי אגואיסטית שלא מקדמת אותי לשום מקום. בגלל שההורים שלי גרושים, כל החיים שלנו הם היו משתמשים בנו הילדים כדי לנקום אחד בשני אז או שהם היו שוטפים לנו את הראש וממלאים אותו ברעל אחד כלפי השני או שהיו יוצאים מגדרם כדי שנאהב אותם יותר מהשני. ומנגד הם נתנו לנו את החיים שלהם ועשו הכל כדי לגדל אותנו למרות שהיה להם קשה. הם לא אנשים רעים אבל הם רואים בעיקר את עצמם ומשתמשים בהמון מניפולציות רגשיות כדי להשיג את מה שהם רוצים ולקח לי המון זמן להבין את זה. בגלל המצב העקום הזה בבית, חיפשתי לצאת ממנו וזה דחף אותי להתחתן עם החבר הראשון שלי. אני מאוד אוהבת אותו, זה לא קשור, אבל היום בדיעבד אני חושבת שאם לא הייתי ממהרת לצאת מהבית אולי זה לא הבנאדם שהייתי בוחרת להתחתן איתו. הוא אוהב אותי נורא אבל בלי להתכוון הוא פוגע בי בכך שהוא לא אדם יציב. אז החיים שלנו נראים בהתאם. לא חלילה אלימות או משהו, פשוט כלכלית ומקצועית אנחנו לא באמת מתרוממים וחלק מזה זה לא אשמתו אבל יש חלק שכן. אולי זה נראה שאני מצפה מידי מאנשים אבל אני בחורה שכן עובדת קשה בכל תחום בחיים שלי ובא לי לראות תוצאות. וזה לא שאין תוצאות בכלל פשוט זה נורא קשה שאין מעגל תמיכה. המשפחה שלי כמו שסיפרתי כאן.. מפורקת ואפילו קצת רעילה ובעלי גם מגיע ממשפחה כזאת אז לא פלא שזה משפיע עליו. אז יוצא שאני הרבה פעמים מהרהרת לגבי החיים שלי ומתבאסת שאני לא במקום קצת אחר. וחלק מזה זה גם באשמתי כמובן אבל זה קשה לעשות הכל לבד וגם בודד ואני שונאת בדידות. עכשיו אנחנו 4 חודשים אחרי לידה, מצד אחד מאושרים עד הגג ומצד שני זו עבודה סופר קשה. מבאס אותי שאין פרנסה יציבה בבית ושהאנרגיות לא תמיד כיפיות. לא יודעת... פשוט מרגישה שקיבלתי קלפים די דפוקים. תודה שקראתם והאמת.. שאין כל כך פואנטה למה שאני כותבת אני פשוט מוציאה תסכול כנראה.