סיפור הלידה שלי!! אז עכשיו, 10 ימים אחרי הלידה, מצאתי זמן סוף סוף להעלות על הכתב את סיפור הלידה הראשונה שלי. שבוע 40+4 קמתי בערב חג ראש השנה ב6 בבוקר עם צירים, לא ידעתי איך מרגיש צירים, אבל כשזה הלך וחזר הבנתי שזה זה.. התחלתי לתזמן עד 6 וחצי זה בערך כל 4 דקות במשך 40-50 שניות. אוקיי החלטתי להעיר את בעלי ולראות מה עושים. היינו אצל ההורים שלי ככה שהיה לי יותר קל להחליט מתי לעלות לבית חולים ואז בשעה 9 עלינו לבית חולים עם צירים של בערך כל 2 דקות. התקבלתי במיון בשעה רבע ל10, מחברים למוניטור רואים צירים מאוד יפים בודקים פתיחה- אחד מחיקה 70. ואז אני מבינה שיש עוד זמן עד שנגיע לחדר לידה. בנתיים מסתובבת במיון, עולה ויורדת מדרגות וכל ציר נשענת על ספסל ובעלי עושה לי עיסויים בגב. ככה מושכים עד 12 בודקים פתיחה-אחד וחצי מחיקה 80. ומפה זהו נתקע פתיחה 1.5. בנתיים לא ידעו מה לעשות איתי, המליצו על חדר לידה עם אפידורל ופקיעת מים לזירוז לא הסכמתי כי רציתי אפידורל רק אחרי פתיחה 3. אז בנתיים אישפזו אותי במיון נשים עם משככי כאבים ומקלחות חמות. בשלב הזה בערך 3 בצהריים אמא שלי כבר נסעה כי ערב חג, ונשארנו אני ובעלי. הרגשה מבאסת לעשות חג בבית חולים. בנתיים מושכת עם צירים של החיים, כל דקה ציר במשך דקה וכאבים של החיים. ב9 בערב בודקים אותי שוב ולא יאמן עדיין פתיחה 1.5 מחיקה 80. חשבתי שלא יודעת מה קורה לי כל כך הרבה זמן וכלום לא מתקדם?! וככה סוחבת לילה שלם עם כאבים מטורפים ללא שינה, מידי פעם נכנסת למקלחת חמה או עושה קצת הליכות אבל הכאבים צרחווותת בשעה 7 בבוקר באים לקחת אותי למיון יולדות כי רואים שאני כבר ממששש סובלת, בודקים פתיחה-2.5 מחיקה 80 עולה לחדר צירים שם עושים חוקן, מחליפה לחלוק ומחכה... בנתיים שוב בודקים פתיחה בשעה 8 הפתיחה 3. נכנסת לחדר לידה ומיד מבקשת אפידורל, מגיעה מרדימה לעשות את האפידורל כולי בלחצים של החיים אין לי מושג לקראת מה אני הולכת.. אבל בסוף עבר ואז החיים השתנו, החיים שלפני האפידורל והחיים שאחרי. ומאותו רגע הצירים התרחקו, כאילו לא היו צירים של החיים, תסכול! מגיעה המיילדת אומרת אוקיי נעשה פקיעת מים ואם זה לא יזרז משהו נשים פיטוצין. היא מגיעה לפקוע מים ואז היא אומרת, אין מים! כנראה כבר הייתה ירידת מים ולא שמנו לב. אז מחכים עוד חצי שעה, הצירים לא מתקדמים וגם לא הפתיחה ואז ב12 מקבלת פיטוצין 10. ככה במשך חצי שעה ועדיין צירים לא סדירים מעלים מינון ל20 ואז מתחילים צירים רציניים מאוד. פתאום מתחילים לראות במוניטור ירידות בדופק אבל משהו רציני, כל ציר שעולה הדופק יורד משמעותית. בעלי רץ לקרוא למיילדת והיא לא כל כך התרגשה, הפכה אותי לצד ועדיין דופק מואט. המיילדת קרא לרופאה ואז הן החליטו להכניס לי מים לרחם כאילו דמוי מי שפיר, כי התינוק לוחץ על חבל הטבור ואז המים יאוררו שם את האיברים שלו מהחבל. ככה עשו לי 2 ליטר מים, עצרו פיטוצין ואז הדופק התייצב. אחרי זמן ממושך שהדופק יציב החזירו את הפיטוצין ביחד עם המים שעושים מין סירקולציה. ואז ברבע ל3 בודקים פתיחה- פתיחה 4 בשלב הזה אמא שלי הגיעה להיות איתי גם ומפה מחכים... בשלב הזה עוד הצלחתי קצת לנוח ואז כבר היה החלפת משמרות, קיבלתי מיילדת מדהימה!! מפה לשם בשעה רבע ל5 בודקים פתיחה- פתיחה 9.5😱 כולנו מסתכלים בהלם אחד על השני לא יאומן סופסוף מתקדמים!! בשעה 5 וחצי פתיחה מלאה ומתחילים לחיצות. אני בקושי מרגישה משהו, הגוף שלי רדום לגמרי ואין לי מושג מתי יש ציר בכלל. הקשבתי לכל מילה של המיילדת ואני לוחצת ולוחצת עם הפסקות קטנות בין לבין. ובנתיים כלום, רואים את הראש אבל הוא לא יוצא. המיילדת אומרת לי, תקשיבי, אני בד"כ לא גוזרת אבל אם לא תהיה לי ברירה אני עושה חתך קטן- התבאסתי נורא אבל אם אין ברירה אז אין ברירה. מפה לשם לוחצים לוחצים ואז אני קולטת שהמיילדת קצת מודאגת, אני מסתכלת במוניטור ואני רואה ירידות בדופק. המיילדת אומרת לי, זהו עכשיו את נותנת את כל הכוח אנחנו מוציאים אותו. בנתיים היא חותכת אותי כי אין ברירה, הראש שלו יותר גדול ממני והוא לא יכול לעבור. אבל הדופק עדיין יורד, ואני שומעת אותה קוראת לרופאה ואומרת לה להביא וואקום, ברגע ששמעתי וואקום, אמרתי לעצמי אין משחקים אני לא עושה וואקום!!! פשוט נתתי את כל כולי, בנתיים הרופאה הזו פשוט קפצה עליי והתחילה לדחוף עם המרפקים שלה על הבטן שלי כאילו לדחוף את התינוק מלמעלה.. שם כבר לא עמדתי בזה וצרחתי את נשמתי, היא פשוט פירקה לי את הצלעות. בנתיים קראו גם לרופאת ילדים כי פחדו שהתינוק במצוקה. ואני רק צורחת מהרופאה הענקית הזאת שמפרקת לי את הצלעות... ככה עוד כמה לחיצות ואז הרגשתי מין תחושת שיחרור כזו והבנתי שהוא יצא. פתאום ראיתי את הגוזל שלי, שחי בתוכי 9 חודשים. הניחו אותו עליי ושתינו יחד התחלנו לבכות! פשוט רגע מרגששש שאין לי מילים להסביר כמה אהבה יש ב3200 גרם. הייתה התאוששות לא קלה, עם כאבי תפרים וחולשה מטורפת אבל שווה כל רגע וכל דקה בשביל לקבל כזה אוצר!