סיפור הלידה שלי:: 25.9 ערב חג ראש השנה החלטתי ללכת לביקורת בשבוע 40+5 לפני שהחג נכנס (אם הייתי הולכת אחרי אז זה כבר מעבר לשבוע 41). לאחר שעות קיבל אותי סטאז'ר. הכאיב לי בבדיקת פתיחה ועשה אולטרסאונד במשך 40 דקות (בדיקה של 10 דקות גג) ואמר לי שהוא יבקש שישחררו אותי כי אני לא רוצה להתחיל זירוז. לאחר שעות נוספות נכנסתי אל הרופא להשתחרר אך לצערי (או לשמחתי בדיעבד) הייתי צריכה לעבור את הבדיקה מחדש. גילו שיש לי מיעוט מי שפיר ושלא משחררים אותי. התחלנו בלון השעה 18:00 בערב לנסות לקדם פתיחה שלא הייתה בכלל. ב2:30 בלילה השתחרר הבלון וב4:00 העבירו אותי לחדר לידה. שם התחלתי כמובן במקלחת ולנסות להרגע והתחילו בבקיעת מי שפיר לקידום לידה. הצוואר שלי עדיין היה קשה ואחורי וזה היה לגמרי לא נעים. בשעה 5:00 התחילו בפיטוצין. נוזל רשע ומרושע שהתחיל לי צירים כואבים שלא תארתי לעצמי. במקביל נכנסה יולדת אחרת שלא הספיקה לקחת אפידורל לחדר לידי ולא הפסיקה לצרוח ולבכות. נלחצתי וביקשתי אפידורל מיד. הרופאה המרדימה הגיעה וניסתה לתקתק את העניין וחיברה אותי. בהתחלה נתנה לי בוסט כזה שעשה לי נמלול עדין מדי ברגליים וזהו. הרגשתי את הצירים ביקשתי להפסיק פיטוצין ושהמרדימה תגיע שוב. היא הגיעה נתנה בוסט נוסף ולא הקשיבה לי כלל על זה שהאפידורל לא עובד. מבחינתה אני מדמיינת והכל טוב. המשיכו פיטוצין ואז שוב אותו דבר. מרגישה צירים ביקשתי מרדימה ושוב קיבלתי חומר שגרם לי להרגיש רק עקצוצים בישבן. המיילדת בדקה אותי הגעתי לפתיחה 3. עשתה סטריפינג ותוך חצי שעה חזרתי לצרוח והגעתי לפתיחה 6. שוב מרדימה שוב זריקה והפעם זה כבר לא עבד. תוך 10 דקות פתיחה 9. ראיתי את אלוהים צרחתי לשמיים. רק מי שילדה ללא אפידורל תבין את גודל הכאב. אחרי בכי וצרחות התחלנו בלידה. לחיצות. כאבים. ובסוף היא יצאה!!! 26.9 בשעה 11:30 נולדה לעולם הדבר הכי מושלם שיש במשקל של 3.150. מתפוצץ לי הלב מאהבה. כל הכאבים נשכחו באותה שניה. אי אפשר לעכל את הדבר הזה! אז אני מתרגשת להיות אמא ולמרות כל הסבל המטורף הזה . אין לי מילים לתאר את העוצמה. בהצלחה לכולן. ומשפט העידוד שלי הוא שגם אם יש סבל בתהליך הוא נגמר בשניה כשהם בחוץ. בהצלחה לכולן ובידיים מלאות! חג שמח!