בעלי מוריד אותי תמיד למטה במילים ברוגע בשקט בלי לצעוק לוחץ ולוחץ ולוחץ עד שאני מתפרצת מקללת יוצאת מדעתי והוא...מוסיף מה בסהכ אמרתי מה בסהכ עשיתי מי ישמע מה קרה אפעם לא בא לחבק אותי כשבכיתי תמיד שאני מדברת על מה שמפריע לי מעלה מנגד מה שמפריע לו לא משנה מה אני אומרת תמיד בא בקונטרה נגדי אפעם לא הרגשתי שאכפת לו ממני עמוק בתוכי תמיד ידעתי שהוא אוהב מה שאני עושה בשבילו מה שאני מעניקה לו את הטוטאליות שלי שהוא הראשון שלי שאני ילדה טובה מבית טוב באז שילדתי את ביתנו הראשונה שהיום בת שנה אסור לגעת לו בשעות שינה קודם כל הוא הוא לא עוזר לי בכלום! לא מקלח לא קם בלילה לא מאכיל-היא גם לא רוצה לא מוכנה לא מלביש לא שואל אם צריכה עזרה לא שואל מה שלומי אם אני רוצה לעשות מקלחת לקחת כמה רגעים ואני גם לא יודעת לדרוש אני עושה הכל ואם לא מתאים לו או שלא הולך טוב... אני ישר קופצת ואומרת טוב יעשה... קשה לי נפשית אני פוגעת בו לא מעט במילים שלי יורדת ממש נמוך כל זה כי אני מתוסכלת אני לא מרגישה אהובה חשובה שאכפת לו ממני אני יכולה לפרפר כל היום והוא יכנס למיטה וילך לישון... כרוצה שנשכב ובא לו הוא פתאום כל מה שהיה וכל מה שאני מדברת עליו וזה כלכך טוב...אבל יום אחריי הכל חוזר חזרה... אני משתגעת לפעמים אני חושבת לעצמי למה אני כזאת למה אני לא שמה זין ועושה הכל בשמחה זאץ הבת שלי...אבל באותה נשימה אני אומרת לעצמי שהיא גם שלו שאני נשואה לא חד הורית אני חנוקה מוצפת ואין את מי לשתף קשה לי רע לי וכל מה שבא לי לעשות זה לרוץ בלי לעצור לצרוח ולבכות.