שליה נמוכה נותנים שמירה? מנוחה? מזה אומר? מלבד קיסרי...

האם שקיפות עורפית היא חובה? היי לכולן. אני בשבוע 10+2 ובשבוע הבא יש לי שקיפות עורפית. האם זו בדיקת חובה? או האם אפשר לוותר עליה? אציין כי הבדיקה נערכת במרפאה בעיר בה נמצאו מספר חולי קורונה שרק הולך ועולה ואני מאוד חוששת לגביי ההגעה לעיר הזו.

אמאלה זה הגיוני שאני -כ-ל- הזמן רעבה??? בשבוע 27+5 ופשוט לא שובעת מכלום, רעבה כל הזמן!!! יש פה עוד מישהי כמוני? איך מרגיעים את הרעב הזה?

שבוע 26 +3 ואני חייבת לספר לכם קצת מה עובר אליי !!! נשאר לי 13 שבועות עד ללידה מצד אחד הזמן טס ומצד שני כשה אני חושבת על זה לא זז זה ילד ראשון ואני כלכך מתרגשת ! עברתי ילדות לא פשוטה אני קצת הפרוק לכן בחפירה אבל בשביל זה נועד הקבוצה לשאול ולפרוק מה שעובר אלייך בהריון ) אני בת 22 ולגיל הצעיר שלי עברתי יחסית הרבה ... אמא שלי אוקראינית שלמה אבא שלי יהודי רוסי/ פולני . יש לי אחות שגדולה מימני ב 5 שנים ! בגיל קטן ראיתי דברים שלא הייתי אמורה לראות או לעבור אותם התחיל בזה שסבא שלי קיבל התקף לב בזמן שישבתי ודיברתי איתו והמילה האחרונה היית שהוא אוהב אותי .. וזה היה רק בכיתה א . לזה שההורים שלי היו רבים מכות כמעט כל הזמן ודפקו בטעות בוקס בזמן המכות לסבתא שלי ולי כשה ניסנו להפריד בבכי . לזה שאבא שלי טס למשפחה באוקראינה לבקר אותם ואמא בזמן הזה לקחה את הבגדים שלנו וברחה איתנו בזמן שסבתא ישנה באמצע הלילה . לזה שלא ראיתי את אבא כמה שנים בגלל שאמא החליטה ככה .גרנו אצל חברה שלה עד שאמא החליטה לקחת הלוואה ולעבור דירה לקנות רהיטים בהלוואה הזאת ! אמא שלי בזמן הריבים עם אבא הכירה בן זוג שכשה עברנו דירה הוא היה לוקח אותה באמצע הלילה ואני שהייתי בת 7 הייתי נשארת לבד עם אחותי בת 12 בבית בלילות ובוכה בחלון כל פעם שרואה את אמא הולכת בהתחלה היא היית רק הולכת אחרכך היא פשוט לא היית מגיע רק מביאה לנו אוכל וזהו . יום אחד היא החליטה להעביר אותנו ליידה שזה בעיר אחרת גרתי במרכז ועברנו לרמלה ... ברמלה גרנו ביניין לייד החבר שלה אבל היא עדיין לא ישנה שם . היית מגיע שרק הם היו רבים ואז הוא היה מגיע דופק כל הלילה ודופק לאמא שלי מכות ברמות מטורפות מול הפנים שלנו ! ואמא שלי מה היית סולחת ורצה אליו עד היום זה ככה כן ! הייתי הולכת לבית ספר יסודי שם התעללו בי בגלל שהייתי ילדה רזה ושקטה ממש הבנות היו יורקות אליי מושכות בשיער דופקות מכות וכשה הייתי *מלשינה* היו משקרות אומרות למנהלת מה פתאום אנחנו חברות ואז מחבקות אותי ואומרות באוזן חכי אחרי הבית ספר . .. הייתי חוזרת הבית רבה עם אחותי מלא היא היית מחריכה אותי לעשות דברים שלא אני עשיתי כמו לנקות אחריה וכל פעם שהייתי בוכה הייתי אומרת אני אספר לאמא ואז היא אמרה לי מילה כזאת מה מי אמא ? איפה אמא את רואה אותה ? אני לא! אני אמא שלך ! מאז זה נתקע לי בראש הייתי חוזרת הבית משחקת עם עצמי במשחקי קופסא מבשלת לעצמי מנקה בעצמי כבר מגיל פיצי כל היום תקוע בחדר כמה פעמים חשבתי לקפוץ מהחלון לא הייתי הולכת לבית ספר מהפחד . אחותי היית מביאה חברים בסופשים והם היו שותים מעשנים ואני הייתי סגורה בחדר תמיד ! כשה סוף סוף חזרנו לעיר הקודמת במרכז גרנו אצל חברה של אמא שם היה לי טוב וכיף היא נתנה לנו לאכול גרתי עם שתי הבנים שלה אחד קטן אחד גדול והרגשתי משפחה סוף סוף עד שהגיע היום בו עברתי סיוט ... עברתי אונס כשה יצאתי לטייל בים עם חברה בערב באמצע השבוע :/ משם הכל התחיל להדרדר לא סיפרתי לאף אחד על מה שעברתי החזקתי עד גיל 16 את האונס עברתי בגיל 12 בגיל 13 בגלל המצב הנפשי ועוד פעם התעללות ואיומים של אנשים של *חברות קרובות* ניסיתי להתאבד לקחתי מלא כדורים! זה היה היום שבו כל המשפחה שלי שמה לב שאני קיימת אחותי הגיע מהצבא אמא הגיע אבא הגיע ! כולם בילו איתי אחרי אותו יום רק שבוע וחצי בקושי ושוב השאירו אותי לבד אעה שכחתי לספר אז כבר גרתי שוב עם אחותי בדירה מושכרת כרגיל רק במרכז .. אחרי ההתאבדות עשו לי סיוט של חיים מלא פסיכיאטרים עובדים סוציאלים דרדרו אותי לבית ספר לבנות עם בעיות בנות שמחפשות עם מי לריב ושוכבות בגיל קטן עם כל מיני נרקומנים ...הרגשתי לא שייכת לשם! התחלתי להדרדר לעשן מעצב שנתיים וחצי עישנתי סיגריות סתם כי זה היה ההתמודדות שלי עם העולם. הפכתי לבן אדם סגור לעולם בן אדם ביישני שלא יכול להגיד כלום לאף אחד ומפחד מהכל הדרדרתי וכל מה שחלמתי בחיים שלי זה משפחה כשה הייתי קטנה רציתי להיות זמרת עם הגיל רציתי להיות רופא מרוב שהייתי המון בבתי חולים כי יש לי גוף רגיש וחצי גוף שלי מכוסה גם בנקודות כמו חן שזה מגיל 3 לא הורדתי חולצה לא לבשתי בגד ים בחיים שלי!!! וזה גם חלק מי מה שהתרגלתי אליו עם הזמן בילדות פשוט שפטתי תצמי ואמרתי בחיים לא ימצא גבר עם גוף כזה מי ירצה אותי בכלללללל ! אבל לא היה לי 3 מערכות יחסים בחיים שלי אחד כמעט שנה שני 4 שנים ושלישי זה הבן זוג שלי כרגע שאנחנו כבר שנה וחצי ביחד עם ילד מותכנן ביצא עוד מעט ועוד גברים שלא ידעו על הגוף ופשוט היה לנו עיניין של מוצחן וכאלה בלי יותר מיידי קירבה . הגברים שהיו איתי בקרבה לא שפטו אותי כמו שאני שפטתי אותי כל הילדות חשבתי שאני מפלצת שאני חצי דרקון . אבל זה לא השיחה שמשכתי אליה... מפה לשם עבר אליי המון סבתא נפטרה שבילדות לימדה אותי שפה רוסית ולבשל לפני שהאמא לקחה אותי ואת אחותי :/ ועוד מלא דברים שקרו לי שפשוט רוב החיים שלי חשבתי להתאבד הייתי מלא אצל פסיכיאטרים תמיד דחפו לי תרופאות שלא לקחתי הדבר היחידי שהציל אותי בחיים שלי זה כלבה שהיית איתי מגיל 7 כי היא תמיד היית איתי והיא נפטרה לפני שנה היה לי ממש קשה עם זה אבל נכנסתי להריון וזה כמו נס מהשמיים אחרי שנה של ניסיון להכנס להריון הכלבה נפטרה והגיע ההריון ! בזכות זה למדתי שהחיים האלה הם מאוד לא קלים ויש עוד המון דברים שעברתי אבל לספר הכל זה לא לכאן ! קורים ניסים ורמיזות מהחיים האלה שלא צריך לאבד תקווה חיפשתי משפחה כל הילדות שלי כל החיים רציתי חום וחשבתי שכולם אנשים טובים סמכתי על כולם כי חיפשתי חום שלא נתנו לי! לא זה לא ככה אנשים הם רעים ! וצריך להתמודד עם זה ! אבל עכשיו אני יולדת בקרוב מאוד מי ישמע 3 חודשים ואני יודעת שאני יהיה האמא הכי טובה בעולם לילד שלי בחיים לא יעזוב אותו ובחיים לא יתן לו להרגיש לבד משפחה תמיד תיהיה לו חום תמיד יהיה לו הוא לא ירגיש בודד בחיים שלו! תודה על ההקשבה 💕

#יום_אחד יום אחד, בעוד לא הרבה שנים, נשב בבית. יהיה שקט. יהיה לנו זמן לישון עד מאוחר, לדבר, לריב, לקרוא ספר, לרוץ בפארק. הם לא ישתוללו ויקפצו הם לא יבלגנו את הכריות על הספה הם לא יבקשו אקטימל תות-בננה הם לא יריבו מי קיבל יותר קורנפלקס הם לא יבקשו רשות לצפות בבוב ספוג, הם לא יצחקו צחוק מתגלגל מקיר לקיר. קאט. הם כן ישתוללו ויקפצו בנג'י בדרום אמריקה או יבלגנו כריות באיזה גסט-האוס בהודו אולי הם ישתו שייק תות-בננה בתאילנד אולי יריבו מי קיבל יותר כסף בעבודה. הם ילכו לבד לקולנוע מבלי להתייעץ אתנו איזה סרט כדאי לראות כי הם יבינו הרבה יותר מאתנו, הם יצחקו מקיר לקיר עם החברַה שלהם והחבר'ה. ואנחנו נתגעגע. נתגעגע לרעש ולמריבות ולצחוק ולבכי ולבלגן. נתגעגע לתלתלי הזהב על המיטות, לטיפות הפיפי על האסלה, לקול המתוק שמעיר אותנו באמצע הלילה ואומר: "אני צ-מא!" נתגעגע למישהו שזקוק לנו כמו אוויר לנשימה. קוראים לזה חיים. ואתה יודע מה? המיילים, הווטסאפ ושינה עד מאוחר כבר פחות יעניינו אותנו. נשב ונחכה ונסתכל על הדלת וניזכר איך רק לפני שנייה ומצמוץ הם היו כאן, ואיך חשבנו שזה מעייף לגדל אותם, ומסתבר שמה שבעצם מעייף ומרוקן זה לא לעשות את זה יותר. קאט. בעוד לא המון שנים כל מה שנרצה זה שאחד מהם ייכנס ונוכל לנשנש אותו בחיבוקים ונשיקות כמו פעם. הם ייחלצו מהחיבוק בנימוס וירוצו לסידורים שלהם, כי גם הם יהיו אנשים עסוקים כמונו שממהרים לאור הפלורסנטים. בעוד לא הרבה שנים כל מה שנייחל לו זה מגע של חיים מהילדים והילדות שלהם, קפיצות על הספה, מריבות וויכוחים מי קיבל יותר קורנפלקס, סרטים מצוירים, חול בתוך הנעליים וכתמים על הרצפה הנקייה מדי שלנו. תסתכל על התמונה שלהם ותגיד לי מה חשוב בחיים מה נזכור בסוף, מי נוגע בנו מי מכניס איזה קול של תמימות וצובע לנו את מה שהאפיר מבפנים ומבחוץ 🌸 אז תפסיקו לקטר כמה קשה ומסורבל לכן הילדים כמו עצם בגרון תהנו תהנו תהנו ⁦♥️⁩

יוצאת היום עם הקטנה לקניון ( הולכת ברגל) במזג האוויר הזה שכבה אחת או שתיים? בת חודש