שאלה מורכבת ויש עליה המון גישות... הגישה הרווחת היא כשהילד מראה סימני מוכנו, כלומר אומר כשעושה, מבקש לעשות כמו ההורים/אחים גדולים, מביא חיתול ודורש החלפה אחרי שעשה... יש גם את גישת הקשב (פשפושים). אנחנו היינו בזה באופן בלתי מחייב. מגיל שבוע לקחתי את הבת שלי לשירותים/ כיור כשהרגשתי שהיא צריכה. זה גם עוזר להם לשחרר ומקל על הקוליק (כאבי הבטן בגיל הצעיר). כל פעם שעושה, לא משנה אם בחיתול או בכיור/סיר/שירותים, עושים סימן קבוע מוסכם מראש, אומרים פיפי/קקי ועושים קול או צליל. בגיל 8 חודשים בערך התחיל הקיץ והייתי פשוט מורידה לה חיתול. בהתחלה יצא הרבה קקי בכל מקום. מגיל שנה היא עושה סימן ומאז כל הקקי בשירותים/סיר. פיפי לקח קצת יותר זמן, אבל התמעט בהדרגה ועכשיו היא בת 1.10 וכבר אין אף פיפי בתחתונים, לא ביום ולא בלילה.

זה נורא תלוי, יש הרבה גישות אז הייתי ממליצה לחפש קצת באינטרנט. יכולה לחלוק מהנסיון שלי שניסינו להתחיל בגיל 2.5 כי כולם מסביבי אמרו לי שהיא כבר גדולה וצריך לגמול אותה. ניסינו בחופשת פסח ואחרי 3 ימים פשוט הבנתי שהיא לא שם, הפסקתי ואחרי 3 חודשים זה כבר בא ממנה-פשוט הורידה חיתול וזהו, בקושי פספוסים. אני כן מאמינה בגישה שזה מוכנות אישית של הילד, אבל כל אחד ומה שמתאים לו.