די נמאס לי מהדיכאון הזה .. כבר חצי שנה של סבל , של בכי , של עצב , של יום ללא משמעות , של חוסר חשק , חוסר תקווה , רצון למות . לא מבינה איך יוצאים מזה ומתי ? אני מרגישה שאף אחד כבר לא מבין אותי . לא מתחשק לי לשמיר על הילד באלי רק לשבת בחדר במיטה ולישון אבל כבר העזרה נגמרה ... בעלי לא יכול לוותר על העבודה כי אנחנו צריכים כסף . חמותי חיבת לעבוד כי בעלה חולה והיא מפרנסת יחידה ואמא שלי כבר קיבלה על הראש ממקום העבודה .ופשוט נשארתי לבד .עם צורך להתמודד יום יום . כל בוקר לקום נחדש לעצב לחוסר חשק ללטפל ביצור קטן שאין לי מושג מה הוא רוצה ממני ולמה לעזעזאל אני אמא שלו . שהוא חתיכת מסכן שנולד לאמא כמוני שלא מצליחה להתחבר אליו . שכבר חצי שנה מנסה כח דרך אפשרית לאהוב ולא מצליחה לא מבינה כאילו הלב לא עובד התקלקל . חצי שנה שאני פועלת כמו רובוט ,בחוסר חשק רק כמ צריך ורק כי ככה המטפלת והפסיכאטר קבע . הם לא מבינים שזה עושה לי רע ולא עוזר כל היום שלי מלווה בבכי ובכאב ובחוסר רצון לחייים האלה אין לי תקווה אין חי שום סיבה לחייך אני אפס .