הגעתי למסקנה עם עצמי. לא מצליחה לתקשר עם אנשים אפילו עם בעלי. סמול ואלק תמיד הולך טוב הכל בסדר אבל כשזה מגיע לשיחות עומק אני תמיד מוצאת את עצמי מסכימה עם כולם. כאילו אין לי דעה. באמת חקרתי לעומק את הנושא ותמיד תמיד כשיש מחלוקת בין אנשים קודם כל אני אף פעם לא מתערבת כי מפחדת , וב׳ - בראש שלי אני חושבת עם מי אני מסכימה יותר ואין… מסכימה עם כולם תמיד מצדיקה את כולם בראש שלי. וזה דופק אותי אין לכם מושג כמה. זה דופק לי את הזוגיות כי יוצא שכל פעם שבעלי מדבר איתי ( הוא הפטפטן שבינינו אני לא מדברת ) אני כל הזמן אומרת אמן לכל מה שהוא אומר וזה בטח סיוט לצד השני. בא לך קצת אינטראקציה אישית בא לך קצת שיאתגרו אותך. ובעלי תמיד מאתגר אותי עם השאלות ושיחות שלו תמיד מחדש. ואני מנסה אבל שום דבר לא עולה לי לראש. משהו דפוק אצלי בחיי אני מנסה להחכים אבל כנראה שזה לא ישתנה כי אני עובדת על זה המון זמן. ובסוף אני מגיעה לשיחה עם בעלי מפחדת כי אני יודעת שהוא מצפה שאני יענה משהו חכם שאני לא רק יגיד כן תכלס כן אתה צודק. גם כשהוא עושה בדיחות אתן מכירות שיש אנשים שמשלימים את הבדיחה ואז צוחקים ביחד ? אז אני רק צוחקת וזהו. אני יודעת שאני נשמעת קשה עם עצמי אני יודעת שיש בי דברים אחרים טובים אני לא רק יורדת על עצמי אבל אני חושבת שזה אחד הדברים המהותיים ביותר בחיים. שלא תבינו אותי לא נכון אני לא ביישנית.. פשוט אין על מה לדבר אם לא מטעינים אותי. צריך לתפעל אותי וזה נוראי. אני על סף גירושים בגלל זה כל השאר בזוגיות הולך מצוין אבל לצערי זה כל כך הבסיס שאין ריגושים אין מה לצפות איתי