חייבת לפרוק . יש לנו ילד בן 3 חודשים. בעלי עבד במפעל ועבר לעבודה אחרת שבה הבטיח שהוא מ5 וחצי בבית ולא עובד ימי שישי שבת . עכשיו אני הייתי בשמירת הריון והוא עשה הכל בבית ואני מעריכה אותו על זה ובאמת אמרתי לו כל יום גם אחרי הלידה תודה על הכל. כבר היה לנו שיחות על זה שהוא צריך יותר להשתדל בלעזור בבית , לא מבקשת שיכין אוכל או ינקה את הבית או יעשה כביסות . אלא שיהיה לי גם את הזמן שלי ללכת לשירותים כמו שצריך להתקלח ולעשן סיגריה כמו בנאדם , אני חושבת שמגיע לי שאני עם הילד 24/7. בעלי מגיע הביתה ב7 עד שהוא מגיע הביתה אומר לי אני צריך שניה לקפוץ לחבר לעזור לו במשהו . אני צריך לעזור לאמא של חבר שלי אמא שלו בוכה בגלל האוטו , קופץ לפה קופץ לשם , מגיע לבית רק ב9 , הוא אמר לי מה אין מה לאכול אני רעב , תכיני לי אוכל . יש כביסה ? מה תסגרי את הרגליים אני חרמן ( יושבת עם שמלה פיגמה ותחתונים) . כאילו מה אני מרגישה כמו מכונת סיפוקים שלו , הוא מעדיף לעזור לאנשים מבחוץ כמו שאמרתי אבל לא אכפת לו שאני זאת שבוכה מבפנים ומבקשת עזרה הוא יעדיף לעזור לאחרים . הוא לא עוזר לי בכלום בבית .אם אני מבקשת ממנו חיתול או להחליף או משהו זה תמיד מלווה בפרצופים או אנחות . היום זה כבר הגיע לפיצוץ שלך אז נמאס לי באמת מרגישה משרתת שלו או מכונת הזיונים שלו . אמרתי לו שאני מצטערת שהילד הזה ממנו והילד הזה הוא אהבת חיי והוא היחידי שמשאיר אותי שפויה . לא פעם ולא פעמיים ניהלנו את השיחות האלה . מגיע הביתה הולך ישר לבחוץ , שוב מגיע הביתה אוכל מתקלח והולך לישון ושום דבר אפס עזרה אפס יחס , הוא מעדיף לשבת במיטה ולראות סדרות מאשר להיות איתנו איתי ועם הילד . כל בקשה שלו מלוות בפרצופים או עצבים . אתמול התעצבנו אחד על השני התקרב אלי פנים מול פנים כאילו הוא איזה ערס מהשכונות ופשוט העפתי אותו ונתתי לו בעיטה . קשה לי באמת אני מרגישה מתוסכלת . והעיקר שניהלנו את השיחה הזאת עכשיו אמר לי השיחה הזאת מיותרת . אמרתי לו אם מה שאני אומרת לך מתוך הרגש שלי זה מיותר אז אין לנו מה לדבר יותר , אתה יכול לקחת את הדברים וללכת . אני מיואשת ונמאס לי והכי מתוסכלת .