אנחנו בשנת 2022, ואיכשהו, עדיין - יש אנשים בכללי ואמהות בפרט שקשה להן להודות שילדים זה לא פיקניק. ואם זה כן פיקניק, אז זה פיקניק באמצע אוגוסט, בשיא החום, כששכחת להביא מים, לא מצאת שום מקום מוצל ולבשת בבוקר סוודר בטעות כשגיששת לעבר הארון בעיניים שלושת רבעי עצומות כי העירו אותך סופית בחמש בלילה וזה אחרי שהעירו אותך גם לפני זה כל שעה עגולה והוא לא ממש רגוע אז הוא גם דבוק לך (ליטרלי) לגוף במנשא. ילדים, כמו כל דבר בחיים זה מכלול של כל קשת הרגשות שיש - הם לא רק אושר. הם לא רק שמחה. הם לא רק האפי האפי ג׳וי ג׳וי טרילילי טרללה. הם גם עצבים. הם גם תלותיים. הם גם ממש טובים בלהתיש את החיים, ועד גיל מסויים הם בעיקר רק לוקחים ולוקחים -שעות שינה, זמן לעצמך, זמן לזוגיות, כוחות פיזיים ונפשיים, וכן - זה לא סקסי להגיד את זה. זה מצלצל פחות טוב באוזן. זה יותר צורם אולי לקריאה שחור על גבי לבן ופחות פוטוגני באינסטגרם - ובכל זאת - זה המצב. ועדיין, זה הדבר הכי טוב שקרה לנו. וכשהבן שלי קורא לי אמא - זה לגמרי הדבר הכי מושלם שקורא לי - אבל זה לא מפחית מהקושי, זה רק הופך את הייאוש ליותר נוח. ואני פה כדי להציף את מה שאני שומעת בכל מקום, ויודעת, שכמו שכתבתי למעלה - יש עדיין אמהות שקשה להן להודות בזה. ולא רק שקשה להן, הן גם ישר גורמות לך להרגיש שאם קשה לך, אז את ככל הנראה אמא פחות טובה מהן, פחות אוהבת מהן, פחות מכילה מהן, פחות. אז לא. אמא שמודה שקשה לה היא עדיין אמא מהממת, הכי טובה שהיא יכולה ויודעת להיות. אמא שכל הזמן מנסה לשפר ולהשתפר ולעשות בכל מצב נתון את הכי טוב שיש - וגם יותר. אמא היא לא רובוט, אלא בת אדם עם רגשות - כשמעייפים אותה - היא מתעייפת. כשמתישים אותה - היא מותשת. כשצועקים לה באוזניים - אז זה לא נעים. כשהיא מבקשת משהו פעם אחר פעם ולא מקשיבים לה - זה גורם לה לתסכולים. והילדים שלי ראו אותי בוכה. ראו אותי גם מרימה את הקול. ראו אותי שמחה. אבל הכי הכי חשוב - תמיד, תמיד, תמיד ולמרות הכל - הם רואים בעיניים שלי אהבה. והם הדבר הכי מופלא, הכי טוב שעשיתי בחיים. ובכל זאת, לפעמים לא בא לי פיקניק באמצע אוגוסט, אלא לשבת רגל על רגל בבית במזגן ולשתות קפה בשקט - וזה בסדר להגיד את זה. וזה לא הופך אותנו אפילו לא במילימטר, לאמהות פחות טובות. נהפוכו ❤️