אני יודעת שזה מטומטם אבל הלוואי ומישהי מבינה אותי. אני הבכורה. אחותי התחתנה בסמוך אליי (סיפור בפני עצמו) ובגלל שברוך השם לה לא היו בעיות להיכנס להריון ילדה ראשונה. לי היו. עכשיו ברוך השם נקלטתי. ובשיחה איתה (התינוק שלה קטן) הבנתי שיש סיכוי שגם היא. היא עוד לא יודעת שגם אני. אני שבורה. אני יודעת שאני אמורה לשמוח בשבילה אבל אני שבורה. אולי מההורמונים אבל גם ככה הילד שלה היה ה"נין הראשון" והנכד הראשון ועכשיו שסוף סוף הצלחנו אחרי שנים של נסיונות אז רציתי שהפוקוס יהיה עלינו ועל הילד שלי. ושסבתא שלי תתלהב ממנו כמו שהתלהבו משלה. למרות שהוא לא הראשון וזה כבר התרגשות אחרת שזה גם מבאס אבל התרגלתי. אז עכשיו כל מה שאני אשמע כל הזמן זה "איזה יופי שתיכן ביחד" לא רוצה שתינו ביחד. לא רוצה. שפעם אחת בחיים לא אצטרך לחלוק איתה משהו. שיתרגשו משלי ולא שתוך שניה הפוקוס יעבור לילד שלה. מטומטם אבל זה מה שאני מרגישה (וברור לי שזה לא בכוונה והיא חיה את חייה) אבל הלוואי ומישהי מזדהה או מבינה