חייבת לפרוק... נולד לנו מלאך לפני חודש וכמובן שהטיפול בו הוא 24/7 ובעלי שיחייה עוזר ותומך המון כמו גם עזר ותמך בהריון. הבעיה שכשהוא מתעצבן יש לו פה רע. הוא אומר דברים פוגעניים שהרבה מהם מוגזמים בגלל שהוא כועס ואני יודעת שהוא לא מתכוון אז אני מעבירה אבל וואלה נמאס לי להכיל. כאילו מותר לכעוס ולהיות מתוסכל אבל חלאס עם הניבולי פה. מה גם שבזמן האחרון יש לו דלקות גרון והוא חולה וזה מבאס אותו (ואותי עוד יותר כי וואלה אני צריכה אותו עכשיו יותר מתמיד עם הבייבי ומה זה קשור עכשיו) אבל הוא נהיה גרמפי ועצבני בגלל זה. עכשיו אני מבינה, זה לא נעים להיות חולה ואני אמפטית למצבו אבל גם לי נמאס לשמוע כל היום "אני חולה אני לא מרגיש טוב" זה מדכא אותי. אני גם יודעת שהרבה מזה זה בגלל שהוא מעשן כבד שנים אז איפשהו אני גם מאשימה אותו על זה. הוא טוען שאין קשר אבל אני לא קןנה את זה. בינתיים שום תרופה לא עוזרת לו והוא עושה בדיקות. אבל אני... מה אני אגיד כבר נגמר לי האוויר. אמרתי לו להפסיק לעשן לפני שנים, לא הקשיב לי. אז מה אתה מצפה? עכשיו יש לנו תינוק קטן בבית שצריך אותנו ובאמת שאין לי כוח לבעלי בנוסף. שידאג לעצמו או שלפחות לא יתלונן לי באוזן כל 5 דק. הוא רוצה שאני אכין לו אוכל ואנקה, סבבה! אז תהיה עם התינוק!! לא אבל התינוק רוצה לינוק, הוא צריך את אמא שלו - הוא אומר לי. סבבה אז אני אשב כל היום בחדר שינה ואניק אבל בינתיים הבית נראה כמו חירבה כי האדון חולה ולא מסוגל לעשות כלום. באמת שנמאס לי... כבר נגמרת לי האמפטיה ועם כל כמה שאני אוהבת את בעלי ומעריכה אותו כי הוא באמת גבר טוב למרות שהוא לא יוצא כזה בפוסט הזה.. אבל אתן יודעות אנשים הם לא שחור או לבן. לפעמים בא לי שילך מפה.