יש לי נסיך בן שנתיים ושמונה חודשים, ילד מאוד פיקח ומתבטא יפה ומלא חן ונתינה.. צובט לי כל-כך , שאני רואה ילדים בגילו , קטנים ממנו, גדולים ממנו, מרגיש לי שהם כל כך קשובים להורים ורגועים ושלי פשוט כמו רוח סערה, קופצני, אוהב להתעסק בדברים, כל דבר שיש לילד אחר הוא רוצה לקחת ולשחק... צריכה להעיר לו 200 פעם ולהרים את הקול, אין מצב שהוא ילך איתי בכייף במדרכה בלי שהוא יהיה חגור בעגלה, אחרת הוא מצידו ירוץ, יברח לי!! בכוונה ירוץ לכיון הכביש , כשאני רואה כאלה בני שנה וחצי/שנתיים שהולכים לצד ההורים, בלי שגעת ולחץ .. נמצאים בגן שעשועים/אצל חברים ורוצים ללכת, אני עושה לו הכנה מראש שאנחנו הולכים ואז הוא מתחיל לצווח להשתולל , לשכב על הרצפה, אני מרימה אותו והוא בועטטטטטט ובוכהההה וכל העיניים עלייינו.... (יש לציין שאני עם עגלת אחים שיש בה את אחיו התינוק, אז זה בכלל נהפך לפרוייקט) כשאחרים פשוט הולכים. אני מרגישה כל כך מבוכה, הורס לי את המצב רוח, גורם לי לכעס עצמי! שאולי עדיף שלא היה נשאר איתי בבית עד גיל כזה . אולי גן היה עושה אותו יותר קשוב 💔