.

תכלס צריך לעשות את הדבר שהכי קשה לעשות.... להישאר רגועה ומאופסת. שני הילדים שלי עברו את השלב הזה... עם הגדול חיבוק עוזר כי הוא גם רגוע יותר באופי ורגיש.. הקטנה אם תגעי בה בזמן הזה תקבלי מכות (בת 1.8) ורק תחמירי את המצב. אז אני אומרת לה בשיא הרוגע (לא תמיד) קומי ובואי איתי או קומי ותלכי לאכול... כאילו להראות לה כאילו לא באמת קורה משהו. לפעמים היא ממשיכה ואני נגיד צריכה ללכת לחדר אחר ואז כשאני נעלמת לה מהנוף היא קמה ובאה אחרי כשהיא רגועה. לדעתי ההבדל הוא בסיבה להשתטחות. הגדול באמת היה עושה את זה מתוך תסכול מרוב שהוא רגיש והכל... הקטנה למדה מאחיה והיא בעיקר עושה הצגה... זה ממש שקוף שזה הצגה כי היא גם נשכבת בזהירות על הרצפה כשהיא רגועה ופתאום צרחה... אגב את יכולה גם סתם לשבת ליד אם יש אפשרות ולתת לו לעשות את זה ולהציע את עצמך, לא לחבק בכוח זה סתם יכול להרגיז יותר. הגדול היה בשלב מסוים אומר שצריך שאני ארים אותו והייתי מרימה והוא מניח עלי ראש נושם קצת נשימות עמוקות ונרגע לאט לאט ואז ממשיך את החיים כאילו כלום לא קרה. אחרי שנרגע לדבר, לא בזמן הטנטרום... כמו עם מבוגרים, אין מה לדבר כשיש עצבים... מיותר ולא מוביל לשום מקום

לבן שלי הייתה תקופה כזאת בערך בגיל שנה וחצי שנה ושמונה, הוא היה משתטח כשלא הסכמתי לסחוב אותו על היידים (בגלל שהייתי בהריון והיה לי ממש קשה) אז בהתחלה ההשתטחיות היו ממש דרמטיות אבל ניסיתי להיות רגועה, לא לחפור לו יותר מידי, כן לדבר איתו קצת - אני פה איתך, אמא אוהבת, בוא תיתן לי יד ונלך ביחד, בוא חיבוק. ותוך כמה שבועות הוא הבין שאין לו מה להמשיך להשתטח כי זה לא עובד לו. בגדול אם יש דברים שהם לא קריטיים אני כן הולכת לקראתו אבל אם יש משהו שחשוב לי להגיד לא והוא כועס אני פשוט נותנת לו לכעוס אבל נשארת סופר רגועה והוא מפסיק די מהר. דרך הגב בעלי מוותר לו הרבה יותר ממני והוא עושה לו סצנות הרבה יותר גרועות כי הילד יודע שככה הוא מצליח להשיג את שלו עם אבא חחח

לשבת לידו לתת לו שניה לפרוק ולהגיד לו רוצה להביא לי חיבוק ? זה בד"כ מרגיע בגיל הזה להסיח דעת מהקריזה .. " בוא ננסה משהו אחר.."