זהו אני לא יודעת אם זה ההורמונים מההריון.. ילדתי לפני שנה וחצי כרגע בחודש שישי ברוך השם. אין בי כבר כוח. די, אני מרימה ידיים. קשה לי. לא סיפרתי לאף אחד את התחושות האלו.. וקשה לי כבר לזייף כאילו הכל טוב.. בהריון הראשון גיליתי שלבעלי יש חובות גדולים. התחתנו גם כשהייתי בהריון והוא ידע שהוא בחובות אך לא הועיל בטובו לספר לי, וזה התפספס לי מבחינת הסכם ממון שיכולתי לעשות (וחשבתי לעשות בלי קשר, אך לא רציתי לפגוע בו, כמה חבל לא להקשיב לאינטואיציה). הדברים נראו כאילו התחילו להתאזן, בעלי הוא איש עצמאי ונכנסו עבודות וכך גם כסף , ותמיד ידעתי שאני רוצה שני ילדים לפחות (בתכלס אני רוצה ארבעה אבל כנראה זה יישאר בגדר חלום) אז נכנסנו להריון נוסף שאני מאד מאד מודה עליו.. לא יודעת למה חשבתי שדברים ישתנו, או שתהיה לי חוויה יותר טובה בהריון הזה.. כן רציתי תיקון גם.. סבלתי כל כך.. כבר שנתיים שאני סובלת. אני לא עובדת ונשארת עם הילדה שלי בבית. גרים אצל ההורים שלי. במשך שנתיים הכל עליי.. כסף שחסכתי מגיל 20 כי רציתי דירה והיו לי חלומות מתחיל להיגמר.. והופ שוב קשיים בעסק שלו.. שוב פעם הכל עלי וזהו הכל מתחיל לאזול.. בלי ההורים שלי היינו גרים ברחוב מזמן. לא יודעת כבר מה אני מצפה או רוצה. למה חשבתי שזה יהיה שונה הפעם. אתמול בכיתי בטירוף והוא נרדם והיום אפילו לא שאל מה איתי או יזם שיחה על הדברים.. וכשהארתי את תשומת ליבו לזה אמר שבאמת אין לו מה להגיד לי.. שקשה לו שהוא לא יכול לתת מה שאנחנו צריכים.. שהכל עליי תמיד. אני מבינה שזה פוגע לו בגבריות במקום מסויים.. אבל האמת שדי כבר עייפתי.. לא יכולה לקיים יחסים איתו.. אני לא מאושרת ..בוכה כל יום.. על מה אני נלחמת בכלל אלוהים.. רציתי לרשום אותה למעון בספטמבר אין לי מושג איך אעשה את זה בכלל.. מפחדת להתגרש שמא אהיה חייבת לשלם את החובות שלו.. אני אבודה באמת שהייתי בן אדם אופטימי ושמח שמאמין בעצמו ורוצה להגשים חלומות.. אני כבר לא מאמינה בעצמי. יודעת שאם אעבוד כל המשכורת תלך על המעון שלה.. די אני גמורה נפשית.. לא נהנית מההריון הזה.. ואני כל כך רוצה באמת.. והילדה שחשופה כל הזמן למריבות וויכוחים ..ואם לא זה אז פשוט שקט חונק כזה.. מה היא כבר עשתה מה היא אשמה שהיא גדלה לזה ואין לי מושג איך לשנות את הדברים.. טיפול זוגי לא בא בחשבון אין כזף לזה.. הורמונים זה לא כי זה כבר שנתיים ככה.. אפילו יותר.. מתביישת לשתף חברות ומשפחה משקרת להורים שלי שהוא מעביר לי כסף .. מחשבת שקל לשקל עוד שניה הכל נגמר.. לא יודעת איך אני הופכת את זה לצמיחה וגדילה ואהבה.. מה שכלכך האמנתי פעם שקורה באתגרים וקשיים.. יש עוד כל כך הרבה אבל אפילו את זה אין לי כוח.. מה עדיף להיות נשואה פלוס שתיים וגמורה נפשית ...או .. גרושה פלןס שניים (בע"ה שאלד בידיים מלאות ) ש... אני אפילו לא מצליחה לדמיין מה זה רגע בלעדיו עם כל זאת עדיין יש אהבה גדולה אבל מבינה שבאהבה הדברים אמורים להיראות אחרת..