אני ארים את הכפפה ואציין שלפני חודשיים ילדתי נסיך מהמם לאחר שנה של טיפולי פוריות.. ילד ראשון שלי וההריון היה הריון בסיכון ולא קל עם סכרת הריון וכאבי אגן וגב .. לאחר הלידה הרגשתי שקיבלתי את הכאפה של חיי.. אני אחת שתמיד עזרה חמשפחה,חברות ותמכה בכל.. פתאום גיליתי שאני לבד.. החברות מצאו על מה להתווכח ונעלמו.. המשפחה שנתתי להם את כל חיי תמיד שם אבל כל אחד בפינה שלו.. הרגשתי שזרקו אותי למים עמוקים וקיבלתי חרדות איומות.. פחד.. רצון לגונן על התינוקי וכל בכי שלו אני נלחצת ובוכה איתו.. מתה שיעזרו לי ויכוונו אותי הרי ילד ראשון ואין לי שום ניסיון... מזל שבת זוגתי ראתה את המצוקה שלי וגרמתי לה לא לעבוד חודש שלם מהחרדה להיות עם התינוק לבד.. היא טענה שיש לי דכאון אחרי לידה ואני שקלתי לבקש כדורים לחרדה מהרופא.. הרגשתי לבד..הלא אכלתי לא שתיתי לא ראיתי אור יום.. רק אני והתינוק.. ככ הייתי צריכה את העזרה, אפילו סתם לשתף ולהרגיש שמבינים אותי.. ולא מצאתי את המקום הזה לכן חיפשתי פה בפורטי וראיתי שאין שום תזכורת לדכאון אחרי לידה ולכל רגש לא פשוט שאנו מתמודדים איתו.. כיום הנסיך שלי בן חודשיים ויכולה לומר שהמצב יותר טוב אך לא קשה ליפול עם הקושי היומיומי, הדכדוך והחוסר שינה.. ועדיין מרגישה שכל מי שהייתי עבורו לא היה ברגעים הקשים האלה עבורי.. בעייה שאני לא אחת שתבקש עזרה ומצפה שיהיו שם בשבילי כמו שתמיד הייתי.. שלא יהיו עיוורים למצוקהצשלי אבל כנראה שכולם עיוורים ותקועים בשלהם.. יכולה לומר שזה רק לימד אותי.. בעיקר לא לצפות שכולם יהיו מה שאת להם.. משתדלת להתמלא ולהתחזק מכל חיוך של הקטן שלי ומכל מבט שלו שאני פשוט מכורה.. אשמח שנהיה קבוצה תומכת שמשתפת ומרימה אחת את השניה בקשיים הללו שאנחנו חוות לפני הלידה וגם אחריה.. ❤