היי, אחרי הרבה ניסיונות שלי אני מרגישה שאני כבר לא מסוגלת למשוך עם בעלי, הוא בא מבית פרימיטיבי אמא שלו עושה הכל בבית לא משנה מי נמצא בבית או מה קורה. היא גם מאודשתלטנית ככה שהיא מתערבת הרבה בחיים של הילדים שלה. אנחנו גרים מתחת לבית שלה, לא טוב לי כאן בכלל, לרוב אני לא נמצאת עם המשפחה שלי ולבעלי גם לא חשוב כלכך שאבלה איתם זמן כמו חגים או שישי. כל פעם שאנחנו קובעים עם המשפחה שלי משהו זה כמו יציאת מצריים איתו. ועד שאנחנו כן אצלם הוא מוצא על מה להתמרמר ולכעוס. כל פעם כשמתעורר (לרוב בין 11 ל12) ישר עולה לאמא שלו. אני זאת ששמה ולוקחת את הילדה מהגן, באוטובוסים יש לציין. הוא עובד בסהכ 4/5 שעות ביום. כשחוזר הביתה לרוב יהיה עסוק בעניינים שלו כאילו אנחנו בכלל לא קשורים. הוא יוצא ים עם חברים ברמה של 3 פעמים בשבוע. לאחרונה דרשתי ממנו להיות יותר בבית ופחות עם חברים אחרי הרבה זמן שאני דורשת את זה פתאום הוא התחיל ליישם אבל עכשיו מתלונן שהוא מרגיש ״בצבא״. יש לציין שכשהוא חוזר הביתה הוא לרוב בכלל מתאמן, מתקלח, אוכל עולה לאמא שלו הוא בכלל לא עושה דברים שקשורים לבית. אני עושה הכל מהכל בבית והוא מבחינתו זה ברור שככה צריך להיות. לא מרגישה שיש לי גב להישען עליו בשום אופן. דיברתי איתו על טיפול זוגי והוא לא מעוניין ללכת. החלטתי שאני רוצה לסיים את זה פשוט כי אני גם ככה במלא מובן המילה אם חד הורית. אשמח לעצות איך להתחיל את השיחה ולסיים אותה בצד טוב כי אני לא רוצה מלחמות בשביל הילדה שלי. חשבתי פשוט לבוא ולומר לו שאני זקוקה למישהו שיהיה מסוגל לתת לי את הדברים הללו וזה לא פייר בשביל שנינו שאני לט מקבלת את מה שאני רוצה ועד שהוא כן עושה משהו בשבילי הוא מרגיש בכלא או בצבא. להסביר לו שנאי עדיין אוהבת אותו מאוד אבל כנראה ששנינו זקוקים לדברים שונים ממה שיש לנו כרגע. זה נשמע בסדר? או שאולי עדיף פשוט להיות חדה וברורה שאני רוצה להתגרש וזהו?