ככ מבואסת… אני מעולם לא הייתי טיפוס משפחתי וגם לא גדלתי במשפחה משפחתית מדי. בעלי לעומת זאת בא ממשפחה יותר מדי משפחתית. אני אוהבת אותו בטירוף והוא בעל מדהים, וגם ההורים שלו אנשים טובים. אבל אני מרגישה שכל דבר שאני עושה וכל החלטה שאני צריכה לעשות נובעת מתוך התחשבות קודם כל בהם. נתחיל מזה שאני לא סובלת את כל המפגשים המשפחתיים האלה ואצלם דה כל שישי וכל החגים והם חוגגים כל חג, כל ערב חג, כל חג שני… כל מאורע שולי. אבל ניחא - סותמת ובולעת את הרוק אפילו ששונאת. אבל הילד שלי, הלידה שלי…. אני בכלל לא רוצה אנשים איתי בבית חולים. רוצה שיתנו לי 36 שעות של שקט, להתאושש, לעכל ולהפנים. וגם קצת לנוח (בשביל זה לקחתי מלונית). גם מזה ירדתי מתוך התחשבות גם באמא שלי אבל בעיקר באמא שלו, כי יודעת שלאנשים חשוב לבוא. אבל עכשיו עלה נושא הברית… בארוחת שישי הזהרתי כמה פעמים וגם לבעלי בשיחות של אחד על אחד שאני לא רוצה ברית בבית כי אמא שלו תעשה מזה חגיגה ותביא לי את הכסא הזה מבית הכנסת ותכין ארוחה ותשים מוסיקה. לא רוצה - מבחינתי הברית היא טראומה בשביל הילד ובשבילי ולא רוצה לחגוג אותה. לכן מתעקשת על לעשות את זה בקליניקה - ככה אף אחד לא יעשה כלום. אין לי בעיה שיבואו לקפה רגוע אחרי זה ועוגה. ועכשיו הוא אומר לי שאמא שלו הציע שנעשה אצלו. ועוד פעם צריכה להסביר את עצמי ואז הוא אומר לי שאני מנדה אנשים שחשוב להם להיות איתנו אני יודעת שאני לפעמים מאוד קנאית לפרטיות שלי, אבל אני מרגישה שכל הסיפור סביב הילד הזה זה להתחשב הסבים והסבתות שלו ולא במה שאני מרגישה שאני צריכה וגם הוא. אני עד כדי כך לא רציונלית?