משתפת את התחושות שלי... פיתאום חופשת לידה, מנותקת מהכל והמחשבות רצות. חושבת על להכניס לגן ואז מה, הבאתי ילד לעולם כדי שיכנס לגן מהשעה 8-16? רק בשביל שארוויח כסף?! האם הכסף זה מה שישמח אותי בחיים? האם משרה מלאה מתאימה לי נכון לחיים שלי כרגע? הציפייה הזו מהחברה, הציפייה הזו מכל העולם של הלחזור למוטב. ואם את לא חוזרת לעבודה, בטוח יתפסו לך את המקום ולכי חפשי את עצמך אחר כך בראיונות עבודה אומרת שיש לך תינוק קטן. ומה עם הכנסה כלשהי? למשכנתא? לשכירות? להוצאות? המחמאות הריקות מתוכן האלה של ואוווו איך חזרת לעצמך! לא לא חזרתי לעצמי וכנראה לעולם לא אחזור למי שהייתי, אני אחרת, אני שונה, אתם לא רואים? היחס הספציפי הזה לילד ובכלל לא להתייחס אליי הקטע הזה שאם את באה למקום בלעדיו, אז מה, השארת אותו לבד? למה הוא לא פה? מה הוא עם סבתא? ואת בטוחה שאת עושה טוב? חם לו? קר לו? אכל טוב? הוא רעבבבב ועוד יותר הזוי בעיניי כמה שמשתמשים בנו ככלי, כשאת בעבודה זה טוב להם ומספק, אבל משהו משתנה זה לא משנה וגם עיניין החברות, לייעץ זה מעולה עבורם אבל להיות כתף תומכת בשבילי? ממש לא. זה כלכך הזוי בעיניי זה מירוץ שלא נגמר מירוץ כסף מירוץ של החברה מירוץ של נראות אני כלכך מפחדת מהמירוץ הזה אני לא רוצה לפספס שום דבר, ובמיוחד לא את עצמי מה אתן מרגישות?