ממש קשה לי לתקשר עם ההורים שלי מאוד אוהבת, מעריכה ומכבדת את ההורים שלי. מאוד. באמת. מכל הלב. אבל ממש קשה לי לתקשר איתם בשנים האחרונות, במיוחד מאז שאני בעצמי הפכתי לאמא. הם בני 54 ו-56. כלומר יחסית צעירים. בואו נגיד שיש לי 2 חברות קרובות בגיל של אמא שלי וזה מדהים כמה שאני לא מרגישה את פער הגילאים כשאני נפגשת איתן. למה זה לא זורם ככה בקלות עם ההורים? אבא שלי כל הזמן בחששות שכל העולם מנסה לרמות אותו. הוא אף פעם לא רגוע ובכל סיטואציה רואה רק את הצד השלילי. מיותר לציין שאת כל זה הוא שופך עלי בשיחות הטלפוניות שלנו ביום יום וגם במגפשים משפחתיים שגם ככה צמצמתי (בין היתר בגלל זה). משאירה אצלם את הנכדה לכמה שעות לשחק פעם בשבוע והולכת. אחרת אצטרך שעה לשמוע כמה כולם זבל ושקרנים ורמאים. כמעט כל שיחת טלפון איתו אני מרגישה מרוקנת, כאילו לקח לי את כל האנרגיות והמצב רוח. הוא מתלונן, מתלונן ואני אמורה להרגיע אותו בפעם האלף, כאילו אני האמא והוא ילד קטן. כולה בן 56 כמו שרשמתי. אמא שלי.. ישר מגלגלת עיניים אם אני לא מסכימה איתה במשהו. מי אמר שחייבים להסכים?? קפצה אלי עכשיו לביקור קצר לפני העבודה והתחילה לספר לי שדיברה אתמול בטלפון עם איזה בן דוד רחוק שלא ראתה קרוב ל-30 שנה. אמרה שלא מבינה מה יש היום לצעירים שלא רוצים להתחתן ולהביא ילדים. אמרה שהבן של הבן דוד הזה שדיברה איתו, חי כבר עשור בזוגיות ולא ממהר להתחתן. וגם הבת של חברה קרובה שלה (שלא ראתה גם כן מעל עשור כי עברו למדינה אחרת) יוצאת עם מישהו 12 שנים והוא לא ממהר להציע לה ולאמא שלי "כואב על הילדה". אחרי שאני שומעת את כל ה"אוי אוי אוי" הזה איזה 10 דקות ברציפות, אני עונה לה "אמא, מי אמר שזה לא בסדר? אם טוב להם ככה, שיחיו ככה גם 20 שנה. מי אמר שחייב להתחתן וללדת ילדים? אולי הם לא רוצים ילדים. מה את לוקחת את זה קשה כאילו זה הילדים שלך? חסר לך דאגות על הראש? מה לקחת את זה אישית? אנשים זרים שלא ראית מאה שנה". והיא ממש התעצבנה שעניתי לה את מה שעניתי ואמרה לי "אני רוצה לראות אותך מדברת ככה כשהבת שלך תצא עם איזה מטוטמם מזדיין 12 שנה והוא לא יציע לה". הייתי בשוק מהתשובה שלה, מבחירת המילים ובכללי מעובדה שלקחה את זה כל כך קשה שיצאה עלי ועוד הכניסה את הבת שלי (בת 3 היום) למשוואה. זה ממש עיצבן אותי אז הרמתי את הטון ועניתי לה "אני לא מוכנה שתדברי ככה על הילדה שלי ותכניסי אותה לסיפור הזה. לא הבנתי מה לקחת את זה קשה??!!! יש שם בחורה בת 30, נמצאת עשור בזוגיות, אם לא טוב לה שלא מציע לה נישואין היא תקום ותעזוב. לא מבינה למה זה כואב לך ברמה שאת יושבת משקיעה בזה מחשבה ומבזבזת על זה זמן???" היא אמרה לי "בסך הכל הסברתי לך את נקודת המבט שלי. אנחנו לא חייבות להסכים. זה פשוט רע מאוד ועצוב שאנשים לא רוצים להקים משפחה וללדת ילדים. עצוב לי שבן דוד שלי כנראה כבר לא יזכה לראות נכדים ולהרגיש איזה אושר זה". עניתי לה "את יודעת מה עצוב אמא? כשאנשים מביאים ילדים לא רצויים לעולם הזה, רק בגלל הלחץ של המשפחה. ואז הילדים האלה גדלים להיות במקרה הטוב לא אהובים, במקרה הרע- גם סובלים מאלימות. זה עצוב!!! כל השאר זה בסדר. שכל אחד יחיה איך שטוב לו. מי שישמע גם כל אחד רוצה נכדים. אולי בן דוד שלך תכנן בפנסיה לטייל מסביב לעולם עם אשתו?" היא נעלבה שהרמתי את הקול, קמה והלכה🤦‍♀️🤦‍♀️🤦‍♀️🤦‍♀️ מרגישה כאילו דיברתי עם זקנה בת 80, ולא אמא בת 54... וממש הכעיס אותי שהכניסה את הבת שלי לדוגמא המטומטת שלה. למה כל כך קשה לי לתקשר עם ההורים שלי???