פוסט פריקה! נמצאת בזוגיות כבר שנה וחצי שמתוך השנה וחצי האלה הבאנו ילד והתחתנו, באמת שאני אוהבת אותו או בכל אופן אהבתי אותו בצורה שהעיניים שלי היו מבריקות, אבל כבר מתחיל להימאס לי ומרגישה שאני חייבת לפרק את החבילה כי כמה בן אדם עוד יכול להכיל ולספוג? המשפחה שלו תופסת כל מקום אצלו וחלילה אם אני אגיד משהו לא טוב עליהם, כי הם צדיקי שמים ותלית שכולה תכלת.. הכל התחיל מקביעת התאריך לחתונה, היינו צריכים לקבוע תאריך מסוים ובפועל הפעילו עליו רגישות שהתאריך צריך להיות יום אחרי כי האחיין משתחרר ויום לפני הוא בכלל לא בבית, אוקי? ו? את מי מעניין? יש תאריך וזה מתאים וככה זה יהיה, אוקי בלעתי את הגלולה וקבענו בסוף בתאריך של יום אחרי.. מפה לשם ב׳ה נולד הילד הפידיון הם אמרו שיקחו על עצמם וכמובן שמתאימים את זה למה שמתאים להל בלבד ולא מה שמתאים לאחרים.. לפני הפידיון בכמה ימים גילנו בקע מפשעתי לתינוקי והוחלט על ניתוח במיון, כמו כל אמא לילד שלה שנודע דבר כזה חרב עלי עולמי בלי חשק ובלי כלום. ביקשתי שיכבדו את זה ונעשה משהו קטן גם בבית של ההורים שלי כי לשם בעצם ירדנו אחרי הלידה. כמובן שהיה ריב כי מה זה המשפחה שלו וזה מה שהם רוצים וזה הכיף שלהם, טוב עברנו את זה , ואז הגיע הרגע שחזרנו לדירה שלנו, וכרגיל אף אחד מהם לא מגיע לבקר ולא מועיל בטובו להגיע ולעזור כי הרי למה לצאת מוקדם מהעבודה? או למה לקחת סתם איזה יום חופש? עבודה זה מעל הכל, בסדר השלמתי בנושא הזה, השבוע נפלתי חולה עם ווירוס ואתמול בשישי כל המשפחה שלו הגיעו לארוחת שישי אצל האמא כי לאחות ולא חיים היה יום הולדת, נפלתי חולה? אני צריכה להצטער ? ביקשתי שיכבד את הבקשה שלי שאני לא יכולה ללכת ושיניח לי, מיותר לציין שאף אחת לא טרחה לשאול לשלומי כן? בקיצור בערב חייגו אליו שיגיע, אחת מהאחיות שלחה לו בהודעה אם היא חולה שתשאר בבית אתה תבוא.. וכמובן שהצליחו לשכנע אותו וקם והלך אמר לי שהולך להביא לאכול וחוזר ובפועל ישב איתם לארוחה בזמן שאני בבית במיטה ו התינוקי ליידי ישן.. באמת שאני כבר עובדת עצות ועייפה מהכל, כי כשאני מעירה לו ואומרת לו מה מפריע לי הוא פשוט מתעלם.. וטוען שזה מה שאני בוחרת לראות