למה אפאחד לא מדבר על כמה זה קשה אחרי הלידה. בחודש הראשון את בהיי לא מאמינה אישה אושר זה.. הייתי בהלם מעצמי שאני לא בוכה . אבל פתאום אחרי .. אני מרגישה שבורה נפשית ופיזית. אני גמורה מעייפות אני לא מספיקה לעשות כלום כאילו הזמן נוזל בין הידיים. לצחצח שיניים בבוקר בקושי אני מספיקה. שלא נדבר על מקלחת. בעלי באמת מנסה לעזור לי כמה שאפשר אבל זה לא אפשרי. השאיבות הלהקות את המוצצים בקבוקים כביסות להאכיל אותו לשאוב שוב לנקות שוב . איך אפשר לנוח???? איך אפשר להירגע ??? גם שאמא שלי פה מבשלת ועוזרת זה לא באמת עוזר לי היא לא יכולה לשאוב במקומי. לנקות במקומי לבדוק כמה יצא לי בשאיבה. להיות במרדף הזה של הזמן.. פתאום בכי של התינוק היסטריה . אני מרגישה שהוא לא אוהב אותי כבר. או שהוא מרגיש אותי כבר . הוא השבוע הפסיק לינוק עוד סיבה לבאסה. כאילו אני מקולקלת. ואחרי זה אומרים לי את מתחילה להיכנס לדיכאון תצאי מזה.. מנסה לעבוד על עצמי אחרת אני אכנס באמת לדכאון אבל זה לא אפשרי.. זה קשה.. מתחילה לחשוב על מטרנה אולי זה יוריד ממני לחץ.. אבל בהריון דיברתי על כמה אני רוצה רק להניק. אבל פתאום הוא לא רוצה אותי.. מה עושים כבר.. אני מפורקת