כשאני ילדתי את הבת שלי האמת שלא קלטתי שאני אמא וזאת הבת שלי. הסתכלתי עליה ולא הרגשתי את האהבה שכולם מדברים עליה. התביישתי במה שהרגשתי ורק איזה שנה אחרי הבנתי שזה די מוכר ופשוט הרבה לא מדברות על זה. וכשהיא השתחררה אמרתי כזה לבעלי ומה עושים עכשיו? ואיזה מוזר שפתאום יש לנו תינוקת חסרת ישע לדאוג לה. אבל לאט לאט צברתי ביטחון. ותוך איזה חודש מאז שהיא השתחררה כבר הרגשתי אליה יותר מחוברת. ולאט לאט האהבה גדלה והתחזקה. והיום אני ב"ה חושבת שאני אמא טובה לילדים שלי. יש מישהו שיעזור לך בהתחלה?

וזה היה לחץ והיסטריה? או פשוט כאילו שלא הרגשת שאת מתחברת בהתחלה? גיליתי את ההריון מתוך התקף פאניקה מטורף כזה שבדיעבד הבנתי שנגרם מההורמונים וחוסר איזון שלקח לגוף איזה שבועיים להתאפס ולכן אני מפחדת שזה יקרה לי שוב אחרי לידה. לגבי העזרה, יש את בעלי כמובן שגם עובד מהבית אז כשיחזור לעבוד אחרי הלידה הוא עדיין יהיה נוכח ואני גרה מאוד קרוב למשפחה אני מאמינה שהם יעזרו במיוחד בהתחלה למרות שאני רוצה להיות בבית שלי ולא אצל אמא שלי או משהו. תודה שלקחת את הזמן לענות🙏🏼❤️

אחרי שילדתי הבת שלי הייתה בפגייה 5 שבועות. ועדיין לא ממש קלטתי שהיא הבת שלי. לא הייתי באמת מחוברת אליה. אבל לא הייתי בהסטריה. וכשהיא השתחררה ההורים שלי שכרו לנו דירה צמודה לידם כדי שנהיה קרובים אליהם ועדיין יהיה לנו פרטיות. ואני זוכרת שבלילה הראשון התקשרתי לאמא שלי ב3 לפנות בוקר וצרחתי לה שהבת שלי בוכה ואני אמא רעה כי אני לא יודעת מה לעשות. אבל היא עזרה לי. והיא גם הסבירה לי מה שהיה צריך. אבל אז בלילה הראשון הייתי בהסטריה. ולמזלי היה לאחים שלי חופש אז יום למחרת ישנתי והם שמרו עליה. לדעתי כן חשוב שתלכי לאמא שלך לפחות לאיזה יומיים. אבל אם לא בא לך אולי היא תבוא אלייך

זה חשש לגיטימי בעיניי גם אני בהיריון ראשון עכשיו שבוע 19 מטורפת על הפיצית ונמסה מכל אולטרסאונד אבל החשש מהיום הגדול כמובן מלווה בנפש ובראש.