תינוק בן קצת יותר משנה וחצי. עד היום לא ישן רצוף וגם לא קרוב לכך. יש לילות פתאום שכן מרווח או לא קם בכלל אבל לרוב אנחנו כמו כלבים הולכים לחדר שלו ויכולים להיות שם שעה וחצי ושעתיים בניסיון הרדמה. כמעט כל לילה. במשך שנה וחצי. זמן עירות מטורף במהלך הלילה או צרחות היסטריות שמוציאות מהדעת. חייבת לציין שהילד הזה הוא הלב שלנו, האושר, השמחת חיים. אבל בלילה הכל מתהפך בו ובנו. אנחנו באמת מנסים להיות סבלניים אבל חוסר שעות שינה כרוני נותן את אותותיו (יש כאן גם קטנה יותר בת חודשיים). אנחנו בתהליך של ייעוץ שינה כבר תקופה ממושכת, תהליך שדורש יותר מידי סבלניות ויש יותר מידי רגרסיות. שורף לי בנשמה שאנחנו צועקים עליו. כן - צ ו ע ק י ם. אין אין הצרחות הבלתי פוסקות שלו מוציאות מהדעת. אי אפשר לגעת אליו. הוא מרביץ ומטיח את עצמו. באמת שאנחנו סבלניים אבל אחרי שעה וחצי בסיטואציה כזאת הדעת כבר יוצאת. אז מתפלקת צעקה עליו של "די כבר תלך לישון!!!" וכמובן גם חיבוק אחכ אבל זה כבר לא אכפת לי. ואני מתה מזה מתה. יודעת שעושה לילד טראומות נוראיות. הוא הלב והאושר שלי אבל אנחנו לא מסוגלים להתמודד עם החוסר בשינה הזה. זה מטמטם את הלב!!!!! מביא ככ הרבה כעס ותסכול. ואיך שמגיע הבוקר הקשר בינינו שוב נהיה הכי מצחיק וכיף שיש. משהו בלילה לא טוב לילד הזה פשוט לא טוב לו. עכשיו הפחד שלי גם זה שהוא באמת אוהב אותי גם אחרי שאני צועקת עליו ואני אומרת לעצמי האם גם במעון צועקים עליו והוא שוכח להם את זה. לפעמים לא באלי שהוא ישכח לי את זה. שילמד שזה לא בסדר שיצעקו עליו ויתנהגו בחוסר סבלנות. אני מתה מהרגשות אשמה, מהמצפון, מהייסורים. מה עוד אפשר לעשות??!!! שוב פעם, כתבתי שאנחנו בייעוץ שינה אבל כל פעם יש סיפור אחר שהורס את התהליך (חולי, שיניים, ניתוח, עמייאת!) די נשבר לי