היי בנות, פוסט פריקה. יש לנו ילד בן 1.4, מההתחלה בעלי חי קצת בללה לנד לגבי איך החיים יראו עם ילד, חשב שיאכל וישן, נהיה מאוד קצר וחסר סבלנות מאז שנולד, הוא מאוד אוהב אותו אין פה ספק אבל ברגע שהילד קצת לא רגוע, עצבני או משו כזה הוא גם נהיהי עצבני וחסר סבלנות. אני מוצאת את עצמי ממש נלחצת ומתכווצת שהילד איתו ומתחיל לבכות שהוא עכשיו יתעצבן. אין חלילה אלימות פיזית או מילולית ממש לא!!! אבל הוא קצת מרים את הכל ונהיה קצת יותר תקיף איתו, עעשיו אני מסכימה שצקיך לשים גבולות וכאלה אבל לא יודעת זה לא מתלבש לי טוב ההתנהגות הזאת, זה לא צריך להיות ככה. והשיא היה בערב חג שנסענו לפינת ליטוף שהילד ממש אוהב ומשום מה לא זרם לו הוא נורא בכה ולא רצה ללטף ורצה רק ידיים וקיצר לא היה במצב רוח לזה בכלל ובעלי התעצבן שהוא ככה לא זורם ושאי אפשר לעשות או לתכנן איתו כלום ושאלא אם כן הוא בגינה או מול הטלוויזיה הוא לא מבסוט מכלום (שזה גם לא נכון כי כל פעם שנסענו איתו לאנשהו הוא נהנה והיה סבבה פשוט באותו יום משו לא זרם לו. והכי פגע בי מאוד שהוא אמר שאנחנו אשכרה מגדלים עוד (השם של אחי) אחד, אחי אוטיסט ולא מעניין אותו יותר מידי חוץ מטלוויזיה ומחשב, וכל כך נפגעתי מהאמירה הזאת, היינוב אמצע המקום הזה ורק רציתי לבכות ולהגיד לו שהוא מטומטם על זה שבכלל העיז להגיד את זה. הוא אבא טוב ומאוד אןהב את הבן שלנו אבל הרגעים האלה שהוא מאבד סבלנות קורעים לי את הלב. כשאני מנסה לדבר איתו על זה הוא אומר שאני גורמת לזה להישמע כאילו הוא איזה בן אדם עצבני שרק צועק ומתעצבן כל היום. והוא לא כזה אבל מאז שהילד נולד הוא ממש קצר גם בדברים אחרים לא רק שקשורים לילד ישירות אוף לא יודעת אולי אני מגזימה? אני יודעת שזה לא מושלם אצל כולם ואי אפשר באמת להתנהל בחיי היומיום ככה אבל אני לא מצליחה להןציא את האמירה על אחי מהראש כל כך כואב לי המשפט הזה ממש צרם לי. מה אתן אומרות? מגזימה? 😪