היי בנות.. פוסט פריקה.. לצערי אנחנו גרים עם ההורים שלי אני יודעת שכולן מברכות על העזרה ואולי ישמע שאני קצת כפויית טובה אבל כבר שמונה חודשים מאז הלידה שזה פשוט כבר בלתי אפשרי זו לו עזרה זו התערבות ב ה כ ל. איך אני מאכילה, איך אני מלבישה, איך אני מחתלת למה אני מחתלת ככה? שאני מטיילת איתה הם אשכרה מתקשרים אלי וצועקים עלי שאני מגזימה עם הטיולים איתה. זה הגיע למצב שאני מרגישה שאני מפתחת שנאה כלפי ההורים שלי שאלוהים יסלח לי שאני מעזה להגיד דבר כזה. אני יודעת שהדבר היחיד שיעצור אותי מהתמוטטות עצבים מוחלטת זה לעבור דירה. התחלנו רק בגלל זה לחפש מסגרת לילדה כי שאוכל לצאת לעבוד ונעזור מפה אבל אני פשוט מרגישה שאני בדיכאון בבית לא יכולה להיות פה כל יום חופש שההורים בבית אני בורחת מפה לשעות כי זה באמת בלתי אפשרי כבר ולא בריא לי אישית נפשית ומאד פוגע ביחסים שלי עם ההורים שלי. נסיתי לדבר איתם אינספור פעמים מדובר ברוסים סובייטים קשים שבטוחים שהם יודעים ה כ ל ואני לא מזלזלת חלילה ומעריכה את כל מה שהם עשו ועושים בשבילי אבל באמת מרגישה כבר שאני חנוקה ושאני לא מסוגלת יותר. אף אחד לא מבין אותי בסביבה שלי לא הבן זוג שלי ולר חברות שלי ואני פשוט נחנקת מהכל לבד עם עצמי מרגישה שאני צעד אחד מאישפוז בכפייה.