דיכאון אחרי לידה- לא מדובר כ'כ, ולא הרבה יודעות, אבל דיכאון אחרי לידה זה שיא הנפוץ.. אני חוויתי חודשים ארוכים וחשוכים של דיכאון, והלוואי שמה שאכתוב כאן יעזור למישהי.. כתבתי קטע קצר, שמביא את הסיפור שלי.. מרשה לכן להעביר אותו, ולהגיב לי עליו.. הלוואי שהוא יעזור למישהי כאן❤️ ... באולטראסאונד אמרו לי שיש לי אחד. או לייתר דיוק: אחת. ולא גילו לי שיש לי שניים.. לא מאשימה אותם. הם באמת לא ראו. והם לא יכלו לראות. ''שני גויים בבטנך ושני לאומים, ממעייך יפרדו'' אמרו לה ולא אמרו לי. לא יכלו להגיד. כי לא ראו. כי לא צפו.. אף אחד לא צפה. גם אני לא צפיתי. הריתי בתוכי אור שגדל 9 חודשים, וגם בור עמוק, שנפער לו לאט לאט מתחת לפני השטח. הריתי בתוכי את יצר הטוב, ואת יצר הרע. המלאך שלימד אותה תורה הפך למלאך המוות, שנולד יחד איתה. המוות של נשמתי. המוות של חיי. וכשהיא יצאה לעולם גם הוא יצא. לא ידעתי. ולא זוכרת מתי פגשתיהו לראשונה. זה לא היה בלידה, ולא בחדר ההתאושששות, וגם לא באשפוז. לא היתה ביננו היכרות. הוא פשוט היה שם. היה לי כצל. אני חושבת שלא ממש ילדתי אותו. אני חושבת שהוא עוד נשאר בתוכי. אולי עדיין.. היא רצתה לינוק את חלבי, והוא ינק את נשמתי. את לשד עצמיותי. היא כבר גמולה, והוא עדיין לא... הימים חלפו, האדרנלין ירד, וקראנו לה בשם. התכוננו לרגע הזה תשעה חודשים. קראנו לה, ולא לו. לו-לא תיכננו בכלל לקרוא בשם. לא היה מגיע לו. ולא היה מגיע לי.. היא גָדְלַה, והוא גַדַל. ואני קטנתי, כי הוא גַדַל על חשבוני כמובן. והיא תפחה, ואני הצטמקתי. ורע לי, אבל הוא לא שאל.. והתהלכתי בעולם, בחושבי שכולם יולדות אחת, ואני המופרעת-ילדתי שניים. אני הלא נורמאלית. אני המפונקת. אני הבוכיה.. וכל אישה בהריון שראיתי-גרמה לי לבכות. לבכות עליה. מרחמים. כי ידעתי שאין לה אחת בפנים, יש לה שניים, ולא אמרו לה. בדיוק כמו שלא אמרו לי. אבל משום מה, כל האמהות שסביבי אמרו לי שהיה להן אחת ברחם. ואחת נולדה. ואיפה השני? אצלם-הוא לא נמצא.. זו היתה עבורי חידה גדולה מלהכיל, ולא האמנתי למי שסיפרה לי שילדה אחת. ידעתי שאת השני-היא מחביאה בבית, היה ברור לי שהיא מתביישת בו כמוני.. לא אלאה בסיפורים, רק אומר שבגיל שנה וחצי, ביום העצמאות, מַלְתִי אותו בשתי ידי, הלא מנוסות, כציפורה שְׁמַלַה את בנה במלון, באם הדרך.. וזה כאב הרבה יותר ממה שזה היה אילו הייתי עושה לו את זה בגיל שמונה ימים, אבל אז לא ידעתי לקרוא לו בשם.. הסתובבתי חודש, מ-ה' באייר, יום העצמאות האישי שלי, עם עיניים נפוחות מבכי, וצלקת נפשית עמוקה, שתמיד היתה שם, אבל סופסוף הצלחתי לראות.. מאותו רגע, הבנתי שילדתי שניים: את תמרי שלי-האור של חיי, ואת החושך-שסופסוף קראתי לו: הדיכאון שלי. אני בת 24 ואמא לשניים, תמרי, והדיכאון. וכל אחד מהם לימד אותי דברים אחרים, וכל אחד מהם הפך אותי לאמא, וכל אחד מהם גם מגדיר אותי וגם קצת לא אבל היום היא גדלה, ואני גדלה, והוא קטֵן והיום טוב לי להיות אמא לשניים.