פשוט מיואשת רגעים שאני מתחרטת שעשיתי את הצעד הזה מזוג לתינוק. סהכ בן שלושה שבועות אבל בצרחן כזה לא ניתקלתי. אפילו האחות טיפת חלב הייתה בהלם . פשוט סיוט, אין יום ואין לילה. הוא כל כך מתוק אבל כל כך גורם לי להתחרט . שלמה לי, הייתה לי זוגיות מושלמת, ועכשיו פשוט 180 מעלות ההפך, מרגישה בתוך בלאגן, מרגישה מוזנחת, כל היום סביבו , כואבות לי הידיים מלהחזיק אותו. פשוט צורח מכלום , אוכל כל שעתיים ישן בקושי, יש לו גזים אבל גם סימיקול ובייביזים לא מקלים יותר מידיי.. פשוט מרגישה שאני מאבדת את זה, בעלי חזר מהעבודה ופשוט בכיתי לו . הילד בכה ופשוט מתסכול אני בוכה לו שיפסיק לבכות ושאין לי כבר כוח לבכי. באיזה שלב מתחילים להנות מתינוק? אני בהלם שאני כותבת את השורות האלה, שכל כך חיכיתי לילד, להריון, שעברתי כל כך הרבה בשבילו, הפלה , חודשים של ציפיה ובכי כל מחזור מחדש, ועוד לא אשכח שאמרתי לעצמי אם זה כל כך קשה להכנס להריון אני לא אקח אמצעי מניעה בחיים , כן בטח ברור . אחרי הימים האחרונים האלה אמרתי לעצמי שלא באלי לחשוב בחיים על עוד אחד. אוף !!!