וואו מרגישה ככ חסרת ערך ככ מגעיל ככ לא בסדר ככ לא חשובה ככ לבד ככ חנוקה מדמעות ואמנם עצוב שרק עכשיו נופל לי האסימון בכלל שהייתי צריכה לדעת ולהבין זאת קודם. תמיד הייתי בשביל כולם ואפחד לא בשבילי. מכינה לאבא לאכול הולכת ברגל להביא לו והוא עושה טובה שלא רוצה אומרת נו טוב והולכת ואז שאני צריכה אותו ואומרת לו בוא איתי למיון אומר לי לא צריך וככה וככה וככה עוזרת לסבתא בהכל ושאני צריכה אותה לא באה אומרת תלכי לרופאה בבוקר.. צריכה את אמא רגע מי זה אמא בכלל? תעדכני אותי (זה התגובה שלה) דודים? אני לא יכול/ה לבוא איתך סתם שטויות לכי לרופא בבוקר לא צריך מיון.. תמיד ידעתי שהמשפחה לא כאן בשבילי אבל מבעלי?? הכי ציפיתי שיהיה כאן בשבילי והוא פשוט לא. היה לו כאבי גב לא חשבתי פעמיים ולקחתי אותו למיון ישנתי איתו מקופלת בחודש תשיעי בבית חולים לבד מרימה אותו מעלה אותו מורידה אותו רצה איתו נלחמת בשבילו מכינה לו עושה הכל למענו בסוף גילו לו גידול באשך וטופל בזמן בזכות העירנות שלי שלא הייתי אדישה שבכלל זה לא תפקיד שלי. ועכשיו שיש לי גולה קטנה במפשעה ואני כולי בוכה ודומעת מפחד הרופאה לא נמצאת חולה אין רופאה מחליפה לי קשה להיות באי שקט אז רוצה לעלות למיון ואפחד לא רוצה לבוא איתי והוא אומר לי אין לי כח לבוא איתך ויש לך התנהגות מגעילה כי את אומרת לי טוב לא צריך מה אני כבר יגיד יכריח אותו? מבינה פשוט ומרוסקת שאשכרה אפחד לא בשבילי ואני לא מעניינת אפחד גם אם זה שטויות אני רוצה תשקט שלי והלוואי וזה שטויות אמן אני ככ מפחדת וככ עצובה מההתנהגויות האלה אני בן אדם רגיש ופגוע שכל יום יורים עליו מבול של יריות והוא סותם ושותק בשביל לא לפגוע באפחד והם יורדים עליי על ימין ועל שמאל אם זה אופי או יופי ואני מרגישה מושפלת רצח ומרגישה לבד