אשמח לפרוק קצת.. אני ובעלי חזרנו מקונקשיין מאוד ארוך! לצערי עקב בעיות מסוימות בעבודה, נותרנו ללא עבודה שנינו. אני בהריון חודש שני ויש לנו תינוקי מהמם בן שנתיים. חזרנו לישראל, ועזבו את זה שאנחנו תובעים את המקום עבודה כי הם לא פיטרו אותנו ואנחנו לא התפטרנו אבל מבחינתם אין לנו תלוש ולא כלום ואנחנו באוויר למרות שאני בהריון והודעתי להם. נוצר פקק של לחץ היסטרי! אנחנו אצל ההורים שלי, ונאלצנו להתחיל לחפש את עצמנו בארץ מ0.... דירה להשכרה, גן לילד, לקנות רכב, למצוא עבודות וטרפת אחת שלמה. קשה לי נורא עם ההריון, אני מאוד סובלת מבחילות ועייפות קשה ברמות (אני לוקחת בונגסטה) ואני באמת עושה השתדלות הכי גדולה שאני מסוגלת אבל אני קורסת תחת עצמי, תחת הרגשות שלי, תחת התסכול שלי, הדיכאון להתחיל את הכל מההתחלה.. וגם בעלי. וזה יוצר סיטואציה שבעלי החוצפן במקום לאסוף את עצמו ולרוץ על פרנסה ולהתעמק ולמצוא משהו, הוא עושה טובה שהוא זז, כל היום מאיים עליי שפשוט יחתום אבטלה וזהו, שישב ללמוד להתקדם במקצוע שלו ומשם נראה. אני מחר מתחילה עבודה חדשה והתינוק שלי חולה מאוד, אימא שלי נשארת איתו בבית כדי שאוכל להתחיל לעבוד במשהו ולא על היום הראשון להיעלם מהעבודה. והוא מרשה לעצמו להתבכיין גם על איך יסתדר להגיע לעבןדה, אנחנו רק עם רכב אחד ובלה בלה בלה. אומר לי מתי מחר את מסיימת לעבוד ב16 או 17? אני אומרת לו תגיד לי אתה שפוי? מחר ב8 בבוקר אני לוקחת את הילד לרופאה הראשונה שפנויה (מתחילה לעבוד ב9) וחוזרת באמצע היום להיות איתו. הילד לא מרגיש טוב עם חום!! שיעול מפחיד! ליחה מסכן שלי.. והוא: אבל את צריכה לעבוד. באלי לשים לו פצצה!! ואז אם זה לא מספיק, אומר לי לא היית צריכה להיכנס עכשיו להריון, תראי מה קורה, אמרתי לך שאת צריכה לחכות, עכשיו הכל נופל עליי... וגם ככה קשה לי עם ההריון, אבל אני מרגישה שכאילו שנינו אומרים לעובר "חבל שאתה פה". וכואב לי על זה. וכואב לי על בעלי האידיוט שממש מעצבן אותי. וכואב לי על עצמי. וממש ממש קשה לי. אני פתאום תוהה אם אני באמת רוצה אותו כאבא, אם הוא באמת מסוגל להבין שהילדים קודם!, אם הוא מסוגל כגבר בכלל לקום ולפרנס ולעבוד מצאת החמה עד צאת הנשמה בלי לדבר ולהתבכיין. אני מרגישה עצובה