משתמשת פורטי25 במרץ 2022 בשעה 21:51
**פוסט פריקה**- אני שלושה שבועות לאחר לידה.. עברה קצת טראומטית.. נניח בצד את הכאבים.. הגעתי לבית חולים עם ירידת מים, יחד עם בדיקת הפתיחה המפורסמת זה ״בירך״ אותי בזיהום שגרם לי להעלות חום ולהאטת דופק העוברית, לצד פיטוצין שנתנו לי שגרמו לצירי תופת… שעה וחצי של לחיצות והתינוקת לא יוצאת.. עד שיצאה יחד עם העיניים שלי- 8 דקות של דממה.. אין בכי.. רופאים נכנסים ויוצאים והזמן עצר מלכת יחד עם הלב שלי. עד שסוף סוף שמעתי את הבכי המיוחל. אחרי שזה קרה ושמו אותה עליי- לא הרגשתי כלום. שום תחושת אושר. שום אהבה בלתי מוסברת. פשוט לא קרה לי שום דבר בפנים.. רק רצון לבכות ופחד ממנה. עכשיו אני בבית עם הנסיכה ואני מתאהבת בה כל יום יותר- אבל הדכדוך לא מרפה. לא מפסיקה לבכות וכל פעם שאני במקלחת אני בוכה ולא מפסיקה להגיד לעצמי שאני אמא גרועה. אמא נוראית. אני לא ראויה לה. איזו מין אמט לא מתאהבת בילד שלה ישר? מרגישה שאני לא חמה מספיק ולא טובה מספיק. איך מתמודדים עם זה? איפה האושר שמדברים עליו כל כך הרבה?
אמהות
💬3 תגובות
