אחרי לידה ראשונה ( כמעט חודשיים )זה גרם לי לבכות גיסתי שלחה לי חייבת לשתף כאן: היא בהריון ראשון. עיניה נוצצות כשהיא משתפת בתוכניות שלה לאחר הלידה. איך היא תלך לכל מיני מקומות עם התינוק, איך היא ובעלה לא יהיו כמו כל ההורים האלה שנרדמים בתשע בערב, הם יהיו הורים מגניבים כאלה שלוקחים איתם את התינוק למסיבות טבע. הם יהיו הורים קולים, זורמים. היא מתארת לי איך היא לא תהיה חרדתית, איך היא תזרום. איך היא תקשיב ותכיל. כמה סבלנות תהיה לה. היא זורחת, הכל מתוכנן לה. איך היא תתחבר, ואיך יהיה לה סדר יום, ואיך היא תבלה בחופשת לידה. היא זורחת ומקננת וחושבת שיש לה מושג. ובא לי להגיד לה. בא לי להגיד לה את האמת. בא לי לספר לה שאי אפשר באמת לתכנן איזו אמא תהיי. לפחות לא עד שתפגשי את הקצוות האמהיים שלך. את לא יכולה לדעת איך תתנהגי כשאת מוטרפת מעייפות עד שלא תהיי מוטרפת מעייפות. את לא יכולה לדבר על עייפות בכלל. מה את יודעת על עייפות. בא לי להגיד לה שהיא לא יכולה לתאר לעצמה את עוצמות החרדה. שהחרדה תתגנב אליה ותכה בה שורשים ולפעמים לא תיתן לה לעצום עיניים. בא לי לספר לה שהחיים שלה הולכים להתהפך והיא הולכת להתערבל ולהישאב לתוך התפקיד המאתגר בחייה. שלהיות אמא זה כל הזמן. אין הפסקות. שברגע שהאמא שבך נולדת את לתמיד אמא. בא לי להגיד לה שהיא תירדם בתשע בערב. ויותר מפעם אחת. גם על הרצפה. שהיא תירדם ותתעורר בשעות הזויות. כי ככה זה עם תינוקות וילדים. בא לי להגיד לה שהשאיפה להיות קולית וזורמת תהפוך מהר מאוד לשאיפה לא לטבוע. שלוקח זמן למצוא את הקול ההורי שלך, שהאמהות גם היא נולדת ולאט לאט גדלה ומתפתחת. בא לי להגיד לה שאין לה שמץ של מושג על מה היא מדברת. אבל אני לא אומרת לה. כי היא לא תבין את זה עכשיו. היא לא תשמע אותי. היא לא מסוגלת להבין. אני רק מאחלת לה בהצלחה. ומקווה שברגעים של הקצה כשהיא תגלה צדדים שהיא בכלל לא חשבה עליהם, אני מקווה ששם היא לא תהיה לבד. אני מקווה שבמקום הזה יהיה מישהו שיגיד לה שהיא לגמרי נורמלית ושמותר לה להרגיש ולהיות מי שהיא. אני מקווה שהיא לא תישאב חזק מדי או תאבד את עצמה רחוק מדי. שיהיה לידה קול שיגיד לה שזה בסדר. כי זה בסדר. בואי אמא, נחמד כאן!