הבן שלי בן 7 חודשים. טיפולי ivf מתישים של 3 שנים. בהיריון הייתי בעננים, נהנתי ממש מכל רגע עד יומיים אחרי הלידה. ואז הגעתי הבייתה ונפל לי האסימון מה זה " ילד" ומה זה דורש ממני. בהתחלה הייתי בדכדוך אחרי לידה, עלו לי מחשבות מזעזעות של למה עשיתי את זה לעצמי, שלא מגיעה לו אמא כמוני, אולי עשיתי טעות. אחרי משהו כמו חודשיים וחצי זה עבר לי והתחלתי להנות מהבן שלי. לאורך ה7 חודשים האלה נתקלתי בסיטואציות שהיה לי קשה להתמודד, אם זה פתאום שהוא הפסיק לישון לילות שלמים, זה שיש ימים שסופר קשה להרדים אותו ביום, שיניים, ימים שהוא היה צריך אותי 24/7 צמודה אליו. לאחרונה השינה שלו ממש על הפנים במהלך הלילה כי הוא מוציא עוד שיניים ואני מוצאת את עצמי לוקחת אותו למיטה שלי, למרות שאני נגד, אבל זה או זה או לא לישון. ובלילות הקשים אני מתעצבנת, עליו, שהוא לא ישן או שהוא התעורר ולא חוזר לישון. מובן לי שהוא תינוק ושעד גיל שנה השינה שלהם לא מסודרת ויכולה להשתנות מלא , שמקרים רפואיים זה בהחלט מובן שהילד לא ישן טוב... אבל קשה לי! בעלי עוזר, כמה שהוא יכול.. וזה בסדר ומספיק מה שהוא עושה. אבל אני אחת כזאת שקשה לה לוותר על הלילה. בקיצור, העניין הוא לא הלילות... הבעיה היא שאני מתעצבנת עליו, שאני כועסת עליו, שהיו פעמים שהייתי חסרת סבלנות אליו... ואז אני יושבת ורואה ולוג של מישהי שעברה גם טיפולים וזה מחזיר אותי שנה+ אחורה ליום שקיבלנו תשובה חיובית. והלב שלי מתרסק... כי כל כך חיכיתי לו!!! איך, איך לעזעזל אני מסוגלת בכלל לכעוס עליו? הילד הטהור הזה שרק לא מצליח לישון כי אולי כואב לן ואולי מפריע לו.... מי אני בכלל שאתעצבן עליו? אוף...מתסכל. * פריקה *