יולדת קיסרית זהו, מהיום יצבט לי הלב, כל פעם מחדש. כשאשמע על עוד אחת שילדה ככה סתם. נכון, זה כואב וקשה. אבל רק בגוף. את הנפש זה רק ממלא. צירים, פתיחה, זירוזים. מושגים שלא שייכים לעולם שלי. כאילו אני אמא לילדים מחוץ למועדון. אמא שידעה עד עכשיו רק ניתוחי חירום. שנמצאת מחוץ למעגל היולדות. ואחרי שנאבקה להכנס אליו, וללדת רגיל. ככה סתם כואב ומשמח- אמרו לה שלא. זה מסוכן לה. ובעצם, היא לא תהיה שם לעולם. היא לא תחוש את החיים הקטנים שיוצאים לה מהגוף. יחתכו לה בבשר, ויוציאו משם תינוק שהיא גידלה בתוכה, כשהיא שרועה על מיטת ניתוחים, נטולת כל תחושה או חלק בתהליך. ורק כשהיא תראה אותו, היא תבין שהוא יצא. לא, זה לא בשליטתה. ואז, כשכולן מתאוששות ומחייכות ומטיילות עם עגלת בית רפואה של תינוק בן יומו. היא תשתה עוד משכך כאבים, ועוד אחד. והכאב שלה רק יתחיל. היא תאבק בללכת, בצעדים איטיים. עם כאבי תופת והרבה מאמץ. היא אמא גיבורה. היא יודעת את זה. אבל אמא מסוג אחר. אמא שחלמה להפוך לכזו בדרך אחרת. בדרך הרגילה. אולי בכאב נורא- אבל כזה שהוא טבעי, שהוא נחלת הכלל. אבל כנראה שזה לא בשבילה. והנה היא יודעת, שכשתגיע לרופא, שוב הוא יספר שמסוכן עוד הריון. ושוב היא תעצור את הדמעות. ותנשום עמוק את החלום שלה. למשפחה גדולה. שאולי גם אליו היא לא שייכת... אבל אולי עוד אחד? אלוקים? אתה בטח שומע. אבל את התכניות שלך לא אדע. מה שכן, אני אמא גיבורה. אני ילדתי, בלי כל המושגים מסביב. ילדתי עם ניתוח, כאבים, והמון המון משככים. אה, ועם צלקת שתלך איתי לנצח. אות גבורה.