היי בנות, אני אשמח להתייעץ איתכן ולקבל איזשהו פידבק חיצוני או עצה - ממש מעריכה את מי שקוראת, תודה! אני מאוד אוהבת את בעלי וגם הוא אותי, יש לנו קשר באמת טוב, הוא החבר הכי טוב שלי, ברור שיש פה ושם קשיים אבל באמת שקשיים בונים. אחרי החתונה היינו בכמה מפגשים של טיפול זוגי נטו מתוך מקום של להכין את עצמנו לחיים - הבסיס היה שהוא בן אדם שמאוד מאוד חרד לאוטונומיה שלו ומרגיש בקלות שאני מנסה להשתלט עליו. הטיפול היה ממש טוב והבעיות נפתרו. עכשיו הבעיה, אני בהריון כמעט בחודש שישי והייתה לי תחילת הריון לא פשוטה, המון בחילות, חרדות, הפסקתי להתאמן (הייתי מתאמנת המון קודם), עייפה ובעיקרון הייתי דיי שבורה. הוא תמך בי והיה מקסים אליי. מתחילת השליש השני ההרגשה שלי השתפרה פלאים וכזה התחלתי לחזור לעצמי. מטבע הדברים אני צריכה אותו הרבה יותר מקודם שיעזור לי בהרבה דברים, בנוסף, אנחנו מארגנים את הבית לקראת התינוק. מאז השליש השני אנחנו פשוט לא מפסיקים לריב, כל סופש זה ריב. הוא אומר שאני שתלטנית ושאני כל הזמן אומרת לו מה לעשות כשבפועל אני פשוט מבקשת ממנו דברים ורוצה שהוא גם ייקח חלק בסידור ואירגון (הגיוני שאישה בהריון תזיז דברים בבית לבד? תסדר לבד? תארגן לבד? בזמן שהוא נח על הספה) מרגישה שאנחנו פשוט לא מדברים את אותה השפה בשבועות האחרונים ושהוא כל הזמן במגננה ומרגיש כאילו אני מנסה להשתלט. במקרי קיצון כשזה ממש מתפתח לריב הוא גם אומר דברים נורא פוגעים כמו ״אחרי הלידה זה יהיה סיוט עם ההשתלטויות שלך״ או ״אני לא מסוגל להיות במחיצתך״ דברים ממש ממש קשים. יש לי מנגנון בקרה עצמית ואני יודעת להגיד מתי אני שתלטנית, אני לא אומר שאני טלית שכולה תכלת אבל מרגישה שהוא מנפח כל בקשה קטנה (כמו למשל אתה יכול להביא לי xxx) לאובדן האוטונומיה שלו. תודה רבה למי שקראה עד פה, אשמח לעצות.