פוסט שראיתי והתחברתי מאוד 💖 ** קצת על אמא וילד בעולם חדש** דיכאון אחרי לידה (ובכלל כל הדכאונות) זה שם מכובס פסיכולוגי להרגשה אינטואיטיבית עמוקה של אמא לזה שככה לא מגדלים ילדים. לא אמורים ללדת ילדים לאור של נאונים אמהות לא אמורות להפוך לעבד ברגע שהן יולדות. אמהות לא אמורות לחיות לבד בבית עם תינוק או שניים או ארבעה ומיום ליום לשכוח בכלל איך קוראים לה.. אמהות לא אמורות לקחת ילדים למקום ששוקל אותם, מחסן אותם, מלחיץ אם מדד כלשהו לא במקום, רק כי מישהו החליט שזה לא במקום. אמהות לא אמורות להגיע למצב שלצחצח שיניים או ללכת לשרותים זה חתיכת רגע מתוק ונדיר עם עצמן. ילדים לא אמורים לגדול כשיש מישהו שמשעשע אותם כל הזמן. אם היינו מסכימים לחיות יותר קרוב לטבע, תינוק יכול היה להיות עצמאי בשלב הרבה יותר מוקדם, בטבע אף פעם לא משעמם לילדים קטנים. מתחיל לשעמם להם רק כשהם הופכים להיות מתבגרים נרגנים שכל מה שאכפת להם זה לשבת עם הטלפון יחד עם חברים- תוצר של חברה חולה. אתם יודעים שילדים קטנים מחוברים לבריאה כולה? למדריכים שלהם? הם רואים המון דברים שאנחנו לא רואים. לכן היה עדיף אם לא היינו מפריעים להם, כי העולם שלהם הרבה יותר עשיר משלנו... אז לפני שאמא יולדת את פרי אהבתה, אין לה מושג שבעולם שלנו זה אומר שהיא הופכת להיות עבד. אין לה מושג שהיא הולכת להניק כל שעתיים, לדאוג לאוכל, לנקות לסדר, לכבס, ואת כל אלה, בלחץ בין ההנקות, או עם תינוק על הידיים גם כשכבר אין לה כוח בגוף. ואז היא קולטת שהכסף מתחיל להיגמר, וחייבים לחזור לעבודה, והלב מתכווצ'ץ, ויש הרגשה פנימית מאוד עמומה שזה לא לעניין, אבל ככה כולם, וההרגשה העמומה נמוגה, נשאר רק עצב, שמתפתח לדיכאון... אז היא נותנת את פרי בטנה למסגרת חינוכית, כשהלב שלה פשוט לא רוצה את זה, אבל צריך. כי פרנסה, וצריך כי הבדידות בבית קשה. וצריך כי אחרת מה אני אעשה איתו לבד בבית. דמיינו אשה שיולדת, והיא מוקפת בעזרה. באהבה. היא לא חיה בבית עם גדרות, אלא בשדה רחב עם בית קטנטן לימים גשומים, וקהילה תומכת. הילד שלה מגיל אפס לומד לחקור את המרחב שלו בעצמו. היא לא צריכה להשגיח, הוא ילמד לבד איזה עשבים טעימים לו, ומה פחות מתאים. ואולי אותה אמא בין הנקה להנקה תוכל לישון, ונשות הכפר/הקהילה כבר ידאגו לכל השאר. וכשהוא יגדל, לא יהיה לחץ להספיק.. אין בתי ספר. פשוט חיים את החיים. לומדים מה שמתחשק ללמוד. לומדים מה שחשוב באמת לחיים עצמם. לא לומדים בשביל תעודה. אם האמא מוכשרת עם צמחי מרפא, היא תלמד ממי שיודעת. בהמשך גם תלמד את מי שתרצה. ככה פשוט. בלי תהליכי הסמכה. אם הילד מוכשר בטכנולוגיה, הוא ימצא אדם מוכשר ויתחיל ללמוד איתו. לא רק בגיל 21... הוא יתחיל כשהסקרנות מתעוררת. חופש. והאמא במשך כל התהליך הזה ממשיכה לזכור מי היא... האמא ממשיכה להיות עם ניצוץ בעיניים. מתמסרת בשקט לאותו ילד אבל זה בא יחד עם התמסרות לעצמה. והילד, מחובר לעצמו מיום היוולדו, מחובר לרצונות הנשמה שלו, בלי הפרעות חיצוניות. בלי שעות על גבי שעות של מחיקת המוח בלימודים שמרחיקים אותו מעצמו, בלי דכאונות מזה שלא מבינים אותו. הוא מבין את עצמו, והעולם מובן לו. כל הדכאונות מגיעים בגלל פער שהוא בכלל לא במודעות שלנו בין העולם שטבעי לנו לחיות לבין העולם שאנחנו חיים. פער בין הטבע של ילד לרוץ ולשחק אבל בפועל הוא יושב 6 שעות במקרה הטוב בתוך קירות, ולומד דברים שכל תא ותא בגוף שלו מתנגד להקשיב להם. והכי גרוע, כשהוא מתלונן, פורץ גבולות, אומרים לו שזה לא בסדר. ואז הדיסוננס הפנימי הופך לעמוק כל כך. אני חולמת על חברה בריאה שבה דברים עובדים קצת אחרת, יותר קרוב לטבע הפנימי שלנו ✨🌳🌻