האם אמרו למישהי בשקיפות בת ואחר כך בן? ביום שישי עשיתי שקיפות עורפית ב"ה הכל בסדר (עוד צאיכה לעשות השלמה של הבדיקת דם) הרופא אמר שהוא מנח ש שזו בת. ולא יפה להגיד אבל אני כל כל מקווה שהוא טועה.. (יש לי 2 בנות מהממות ומתוקות אבל אני כל כך רוצה בן.....)

רופא אנטיפת רק רוצה להוציא קיטור.. אני הולכת לרופא מעקב הריון שקראתי באינטרנט שהוא רופא טוב ונחמד. אין לי מושג למה כתבו שהוא נחמד. הבן אדם אנטיפת. אין טיפת אמפתיה ואנושיות. כל סימפטום שאני מספרת לו ושואלת אם זה בסדר (הריון ראשון) לא מרשים אותו בכלל, הוא מושך בכתפיים ואומר כן בנונשלנט. גם יש לי הרבה שאלות, זה גם מצטבר כי הפגישות לא תכופות, והוא גורם לי להרגיש ממש רע עם עצמי, כאילו אני סתם אשה היסטרית ואין לו כוח אליי. משדר משהו מאד אנטיפתי. בסוף השאלות הוא אשכרה צחק לי בפנים. כששאלתי אותו מה מצחיק, ענה לי "מקווה שעניתי לך על כל השאלות". תודה רבה על ה3 דקות שהשקעת באמת. מה גם שהוא לא יוזם. למשל הוא לא אמר לי ללכת לאחות מעקב הריון. והוא גם כל כך אדיש- שאלתי אותו בשבוע 11 איך ומתי להפסיק לקחת דיקלקטין, והוא ענה לי "תנסי להפסיק ותראי מה קורה" ובאף מקום לא כתוב שכדאי להפסיק בשבוע 11, אלא צריך ב13. כאילו לא מעניין אותו כלום. לא מעניין שבגללו אני אסבול מבחילות כי הפסקתי את הכדורים מוקדם מדי. כל כך לא נעים לי ללכת למעקב הזה. גם החיוך שלו מלאכותי ובתחילת הפגישה אירי שהוא העביר את הכרטיס שלי, נקב בשמי ושאל איך אני מרגישה. אבל זה כל כך ברור שהוא לא זוכר אותי ושלא מעניין אותו כלום. הבעיה שאין רופאים אחרים שהם טובים. אני רוצה להחליף אבל לא יודעת על מי אפול.

הי בסטי מחפשת חולצות / מכנסיים / שמלות בצבע סקוטי שחור ואדום מידה 18 חודשים

היי מיכל רצתי שאול אותך כמה שאלות לגבי בני הבכור הבן שנה ו4 חודשים (ובתי הבת 4 חודשים ) בני בימים אחרונים מוריד לי את מכנס ורוצה להוריד חיתול מה זה אומר והאם כדי להתחיל איתו גמילה מה חיתול ואיך עושים את זה ומה זה דרוש כי בכל זאת אני אמא חדשה ויש לי תינוקית בת 4 חודשים שלא מפסיק גם לסתובב לה במיטה שלה ואם זה מתאים לגיל שלה תודה לך

מרגישה ממש חרא עם עצמי. תיהיו עדינות(ארוך) מרגישה חרא אמא, חרא פשוט חרא. איך נמנעים מכל התחושות האלו? איך אני מצליחה לעצור את עצמי לפני שזה מגיע? ***פעם ראשונה שאני כותבת את זה, ומשתפת את זה. מחוץ למחשבות שלי, אף אחד לא יודע! אז אנא מכן, אל תיהיו רעות. מרגישה מספיק רע עם עצמי. באלי למות. לדפוק תראש בקיר. כותבת ובוכה ברגעים אלו. אני מרגישה, שבזמן הרדמה, כשהיא לוקחת יותר זמן מהרגיל (שעה וחצי ויותר) אני מבלי לשים לב באותו רגע, משתמשת ביותר כוח פיזי(טפיחות על הגב). כשאני עושה ששש או צליל אחר, הטון שלי עולה ממש, והכל נעשה בחוסר חשק וממש בעצבים. אני מטפלת בילד לבד. אין לי עזרה. אז יש מצבים שאני מרגישה שאשכרה נגמרת לי הסבלנות. אני איתו לבד 24/7, אין לי לאן לברוח. ואני מרגישה שההרדמות האלו עוד יותר גורמות לי להרגיש רע. גם כאבים פיזיים שלי שמלווים אותי עוד מההריון. רוב ההרדמות הן עוברות סבבה לגמרי. אין שום קושי, לא שלי ולא שלו. אבל בימים שזה לא קורה, אני מרגישה שאני מאבדת סבלנות. ממש מהר. ואין לי למי לפנות לבקשת עזרה עם הילד. ואני גם לא רוצה. למרות שאני מותשת במהלך היום. אבל אני מסתדרת יפה מאוד. המצב הזה שאני מגיעה לסף העצבים שלי, קורה רק בערב. ולא כל יום. לא יודעת ממה זה נובע אפילו. (יש הרדמות ארוכות שלמרות הכל עוברות ממש סבבה, ואני נשארת רגועה לחלוטין) למי אני צריכה לפנות כדי לקבל עזרה (טיפול לעצמי), מבלי שיהיו מעורבים גורמים אחרים? אני מודעת שזה לא תקין בשום צורה. ואיך שלא אציג את זה, זה לא תקין! אני מודעת לחלוטין. לא חשוב מה עובר עליי, אני יודעת שזה לא צריך לצאת על הילד בשום צורה ובשום דרך. ולמרות שאני יודעת את זה, יש לי כמו התקף עצבים או התמוטטות עצבים, שאני כאילו לא אני. אני כאילו שם, ומבינה שמה שקורה זה לא תקין אבל לא מסוגלת להתאפס. חייבת עזרה! (אני מבהירה, זה חס וחלילה ל-א מכות, פשוט משתמשת ביותר כוח בזמן הטפיחות. וגם זה לא קורה כל הזמן. ) אני אני מצליחה לשמור על איפוק, פיזי ונפשי על מנת שזה לא יהיה מופנה כלפי אחרים. מרגישה שזה יוצא גם כלפי אנשים מהסביבה. אמהות, חברות, ידידים. כולם בקיצור. עונה בעצבים לכולם, לא רוצה לעשות כלום. נמצאת בחוסר חשק להכל באופן תמידי. האם יכול להיות שדיכאון אחרי לידה מגיע 10-12 חודשים אחרי לידה? הילד מקבל הכל, לא יודע מה זה לבכות, כל דבר מקבל תוך מאית השניה. אם זה אוכל, או צעצועים או כל דבר. בשניה שנופל ומקבל מכה, באותה השניה אני כבר מרגיעה אותו. בהרדמות במהלך היום הכל הולך חלק. וגם בערב, באופן עקרוני. חוץ מהפעמים הבודדות שזה קורה(מה שתיארתי קודם) הכל באמת רגוע. למרות שיש מצבים שגם במהלך היום אני מרגישה כמו פקעת עצבים, על סף להתפוצץ. זה לא קורה. ואם קרה, אז זה מתבטא בצורה הרבה יותר קלה. ורק בערב, בפעמים שזה קורה, אני מרגישה כאילו לא אני לאותם רגעים. ואחרי זה יוצאת ובוכה. ומבקשת ממנו מליון פעמים סליחה. אני רוצה לקבל טיפול. אבל טיפול כזה שיעזור לי לחזור להיות רגועה יותר. בלי תרופות. ובלי התערבות של אנשים אחרים. חוץ מה"מטפל" עצמו. *** עצם זה שאני מודעת שאני בבעיה, ומבקשת עזרה במציאת טיפול מתאים, זה אומר שאני שפויה, ומבינה את המצב והסיטואציה. אז אנא מכן, דברים רעים שאתן חושבות עליי תשאירו לעצמכן.

דחוף בבקשה האם ככה נראה פקק רירי או לדאוג? שבוע 40