ילדתי לפני כמעט חודשיים את הבת השנייה שלי יש המון משברים בזוגיות יודעת שזה נורמאלי וזה מה שבונה זוגיות חזקה מצד שני כל מהר מרעיד לי את העולם זה התחיל עוד בהריון הראשון וזה קצת מחמיר אני אוהבת אותו והוא אותי מאוד אבל לפעמים ברגעי משבר נאמרים דברים קשים שקשה לי לשכוח ואני מאלה שמעדיפים לא לדבר כדי שלא יהרס יותר ואז הוא שוכח מהר ואני נשארת עם התחושות, המילים והדמעות אני כל היום בבית, כי אני לא בחופשת לידה ומנסה להביא פרנסה(עצמאית שלא הולך לה), עם קטנטונת מתוקה אבל רוב הזמן בוכה וצורחת בית שצריך לדאוג שיהיה מאורגן ועוד קטנה בת שנתיים שהיא סוג של מתבגרת 😓😅 בעלי חוזר בשעות הערב להפעמים אחה"צ לארוחה חיים ובית מסודר(לרוב), בנות רגועות לפני שינת לילה אני מוצאת את עצמי שבר כלי בסוף היום אבל זה פחות או יותר הזמן הרגוע היחיד וגם בו אני מנסה לעבוד עד שהגוף קורס ככה כל יום עד שאני חושבת לצאת כדי לנשום קצת אוויר ולראות עולם כי אני פשוט סגורה פה הוא שוכח של שקבענו שייקח אותי לפני העבודה להעביר חצי יום בטיול עם המשפחה הוא לא רצה לאחר לעבודה וזה היה מובן וברור אבל יצא שהוא לא הגיב בכבוד ואמרתי לו שאני לא הולכת זה המשיך ל.."את לא עושה לי טובה ואין לי כוח למצבי רוח שלך" זה הכי ביאס אותי והוא ראה והוא יצא בכעס לעבודה ואני נשארתי ככה אחרי 3 דקות התקשר.. "תתארגני אני אקח אותך, מחכה לך למטה" אמרתי לו תודה אבל שאני לא רוצה וניתקנו לא רוצה שימשיך ככה לא רוצה לצער אותו רוצה להביא פרנסה רוצה להיות אמא טובה ואישה טובה וקצת נעלם לי הכל למרות שאני מרגישה שאני מתאבדת סורי על האורך.. הרגשתי שאני חייבת לפרוק..