אז חשבתי על זה ובואנה כשאנחנו בהריון יש לנו פריבילגיות כמו שצריך- מפנים מקום לשבת, זה סבבה והגיוני שאת זאת שתשבי אם אין הרבה מקומות, עוזרים עם הילדים האחרים, שואלים לשלומך, מתעניינים, מביאים לך אוכל מה שאת רוצה, דואגים שיהיה לך את התנאים הכי טובים. ואז....אחרי הלידה. הגוף מותש, כואב, עייף. יש תינוק בבית שרק רוצה ידיים, הגב עכשיו כואב בגלל זה. הציצי כואב, הלילות בלי שינה הם אמיתיים ולא כי צריך פיפי או לא נרדמים. אבל....אחרי שבועיים בערך, מי שיודע שעברת לידה אולי עדין קצת עוזר ומתייחס, אבל כל שאר העולם- לא רואה שאני אחרי לידה. במקסימום סתם בטן רופסת ושמנה שלא של הריון אז לא אומרת כלום ורק מעצבנת. אין פריבילגיות, אין יחס כמו שצריך...וכל זה כשאני מלאה בהורמונים, כל היום מתעצבנת על בעלי בגלל זה, בוכה בלי סוף הרבה יותר מזמן ההריון, ועוד אסור לי לגעת בבעלי, אפילו חיבוק! הבעל כמובן, גם אם הוא הכי תומך ומתוק בעולם צריך לחזור לשגרה ואת- תתמודדי. מצאתי את עצמי בשילב שבועיים-שלושה אחרי קיסרי, מאחורי בתור הריונית מתקדמת שקצת נושפת בקול כשאצלי היה צריך לזכות את כל המתנות שהחזרתי(לעזאזל למה מותר רק 30 יום, הם לא יודעים שאנחנו אחרי לידה?!) והייתי צריכה לבקש ממנה סליחה שהדברים שלי לוקחים זמן ולהסביר שאני אחרי וזה לא יותר קל, אם לא יותר קשה... בא לי לתלות שלט מקדימה ומאחורה- אני אחרי לידה!!!!! ומצידי להשאיר את זה גם חצי שנה אם לא יותר....אני עכשיו כמעט חודשיים אחרי ורק עכשיו מתחילה להרגיש שהעולם שלי מתחיל להתאפס. מתחיל. וזו לידה שניה. אולי הגוף החלים אבל אנחנו הרבה מעבר.. אוהבת אתכן ומעריכה כל אחת ואחת שהיא אמא או עוד מעט אמא או רוצה להיות אמא!!!