יש רגעים שפתאום התיסכול מופיע כאילו הוא תמיד היה שם, בצד, שלא בלי שיראו אותו או ירגישו אותו, מחכה בסבלנות.. ואז פתאום כשהכל פנוי בראש, הוא קופץ ומשתלט. תופס את כל המקום. וזה לא מספיק לו, הוא מתחיל לרדת, לכתפיים, ידים, בטן , רגליים משאיר איתו תחושה מרה וכבדה, שאת לא יכולה לזוז ואז הוא מתחיל לבשל מחשבות של "אין לי כוח יותר" "איך אתמודד עם זה" וגורם להכל להראות רע ומיותר. כמה דקות ארוכות של סבל. אבל אז אני רואה אותה מחייכת לי צריכה אותי מושיטה אליי ידיים , בהשתוקקות למגע שלי והכל נמחק פתאום עולות בי המחשבות, שזה העיקר שבשבילה אני קמה בבוקר שאלוקים נתן לי את המתנה הכי טובה בעולם ואפילו שהמציאות לא מייבאת לי עתיד טוב יותר, אני מאמינה בטוח, ושדרכה אשיג אותו שבת שלום